שירים

אני שב בדמיוני אל הימים ההם- לפינת השיפוט של גדי רוט

אני שב בדמיוני אל הימים ההם
דרך פיסות הדשא הקמל,הסדקים
במדרכות עליהן מהלכים הילדים והילדות-
של אז והיום:
נוגעים בעשורם הששי והשביעי,
אך ילדותם תהיה שם תמיד.
והזכרונות גם.
מרגולין עשרים וחמש הוא ה- PENNY LANE שלי:
הוא מעי, הוא קרבי,
 הוא כל אשר יצוק בתוכי,
ואשר איתו אני הולך ואלך-
ואיתו אעביר את שארית חיי.

והימים ההם שהיו:
שבילי עפר כמו ריפדו
את ארץ ילדותנו הקסומה,
ובהם היינו משחקים,
בזים למכוניות שעברו
מעת לעת,
בדרכים העולות בין מרגולין
למונש, לקיש-ולמרכז החדש והישן.

ואני צד לי כל זמן נתון
עוד רגע אחד קסום,
והוא ממאן להיעלם,
והוא נמשך ומשתרע-
עד אין יודע,
ולכל אחד מאותם רגעים:
שמרתי חלקה למזכרת.

ואני שב אליהם,אחד לאחד:
אל גלריית האנשים,
המאורעות,העצים,
החולות והדשאים.
אני שב ורואה את זכאי חוזר
בבגדי הפקח מעבודתו בעירייה...
ואת צבי חוזר עם האופנוע 
ממשחק של בית'ר,
ואפרים על האופנוע מאחוריו...
ורובין מצחצח את הווספה בקפידה...
ושמחה ויפת כדון קישוט  וסנצ'ו פנצ'ו-
יוצאים לעבודה...
וצוקר המהנדס עם מוקי הכלבלב,
וסופי אשתו עם שיער הזהב...
וטשליצקי במרפסת יושב-ועיניו הטובות
תרות אחרי העוברים ושבים,
ועיתון "מעריב" בידו כמובן...
ונחמן השקט עם קול הבס הקטיפתי
וקובה אהוב לבי עם הקורדרוי הנצחי,
ועדינה וימימה חברותיה של אמי,
וריחות העוגות של ימי חמישי.
אמא, נכון שאת סולחת לי מעבר לענן-
על אותו גוש בצק שלפתע נעלם?.....

ואיך שיחקנו כדורגל על הכביש,
וצביקה שלנו לצביקה רוזן הפליק,
ואמא של ישי רצה אחריו עם הלחמניה.
את הימים ההם,
את הימים האלה-
אני רוצה חזרה...

ובדרכי שלי אני מתבונן בשעון עד היום:
מחכה לארבע לרדת אל הדשא הירוק,
עם אפרים וישי וצביקה ויגאל ואיתן
ויורם ואורי
ויוחק'ה ויצחקל'ה - שכבר אינם,
ואל סימני הדרך ההם,
והדרך אל הואדי:
ושעות של ערב הולך ובא
עדיין בלבי שרות,
כי השמש השוקעת של מרגולין,
שם באופק אחרי המרכז הישן-
היתה היפה מכולן. 

תגובות