לייאנה לורנס

בבית הקפה סנטה לוצ'יה כבר נערכו שולחנות החצר ולקוחותיו הקבועים כבר החלו מטפטפים פנימה ותופסים את מקומותיהם בהדרגה. בחורה קטנה, בסינר שחור קצר ורגליים לבנות צצה מן המטבח והחלה מקפצת בין שולחן לשולחן, מחייכת ללקוחותיה הקבועים והחדשים כאחד, מציעה מתפריט הבוקר של המקום ורושמת את ההזמנות על פנקס צהוב קטן.

"לורנס תעצרי שנייה, רק בוקר, בואי ותראי את החיוך היפה שלך שוב" קרא אדם בשנות השלושים המאוחרות לחייו משולחן צדדי שתחת עץ פיקוס ענק. המלצרית הקטנה הסמיקה לעברו והביטה בעץ הפיקוס בחיוך ביישני. אז הסתובבה וחזרה להתרוצץ בין השולחנות מבלי לומר דבר. "לייה" הוא בא לקרוא אחריה שוב אך זו כבר נעלמה אל תוך בית הקפה להכין את ההזמנות. היא הייתה נמוכת קומה, אולי אפילו פחות ממטר שישים ושערה השטני הארוך היה אסוף בגומייה שחורה דקה, מבליט עוד יותר את מבנה פניה העגלגל ועורה הבהיר שסימני השמש נראו עליו רק מעט.

המלצרית הקטנה הופיע שוב בזווית עינו של הגבר בעל השער השחרחר והעור השחום, ובידה מגש עמוס מידי בכוסות קפה ומאפי בוקר קטנים. היא פיזרה את ההזמנות בחינניות ובדיוק רב בין באי החצר ואז נעלמה שוב למטבח, חזרה עם ספל קפה אדום בכל אחת מידיה והתיישבה לידו, גבה נשען על עץ הפיקוס העתיק.

"אני יכולה להציץ?" אמרה בקול צרוד אך נעים כאחד, אל הגבר שהיה שקוע עמוק בתוך מחברת ציור ועפרונות המים שלו היו פרוסים בפראות על השולחן כולו. הגבר לגם מהקפה לגימה ארוכה וקולנית מבלי להסיר את מבטו מהמחברת. אחר משך עוד מספר קווים בעפרונות שונים והגיש את המחברת ללייאנה.

"מה לורנס... פתיחה קצת עמוסה לא?"

לייאנה הביטה בבבואתה המניחה בחינניות כוס קפה על שולחן במרכז החצר. הקווים העדינים והצביעה החצי שקופה של המים קסמו לה מעוד. "אתה מחמיא לי מידי עופר" אמרה בפנים כמעט אדומות ומבט מתחמק. "את יודעת שאת מגזימה" ענה וכמעט חטף מידה את המחברת, "תוכלי לשבת בשבילי קצת היום?", "כשדניאל תבוא, בערך עוד שעה. תרצה משהו עם הקפה?"

הגבר לא הגיב ורק שקע חזרה בעבודתו ואילו לייאנה לגמה עוד שתי לגימות ארוכות של קפה לפני שלקחה את ספלה וחזרה למטלותיה שבמטבח.

היה זה יום שישי שגרתי בבית הקפה, ומלבד קבוצות אחדות שבאו ונמוגו במהירות גבוהה, התרוקן המקום מהר מאוד, מה שהותיר את לייאנה ועופר כמעט לבדם עד לשעות הצהריים המוקדמות.

לייאנה התיישבה בשתיקה תחת הפיקוס ובמשך שעה קלה לא נעה ורק הביטה ברחוב על באיו, מתפקסת לרגע בזוג חבוק או באדם המטייל עם כלבו, ואז שבה ובוהה באוויר בעיניה הירוקות הגדולות.

"אתה קרוב לסיום?" שאלה את עופר מבלי להניע שריר, "עוד כמה דקות" השיב לה האמן "עדיין אין הרבה אנשים. "אני חייבת לחזור לעבוד" אמרה לייאנה אחרי כעשר דקות כאשר המקום כבר החל מתמלא באנשים הקבועים שבאו לארוחת צהריים. "רק עוד דקה" ענה לה עופר והגביר את קצב תנועת העיפרון תוך שהוא מנסה לתפוס בדיוק כל שערה ושערה על גווניה הרבים מצל ושמש שתחת עלי העץ.

לייאנה המתינה רגע קט וכשניתנה האות קמה ממקומה בזריזות, "תישאר לצהריים?" שאלה בעודה אוספת את ספל הקפה וכוס המים המלוכלכים שעל השולחן. "אני חושב שאשאר" מלמל לתוך המחברת, עדיין שקוע בליטוש עבודתו "תשאירי את הכוס, אני עדיין יכול להשתמש בה". לייאנה הניחה חזרה את הכוס ופנתה לטפל ביחד עם דניאל בקבוצה גדולה של תיירים צרפתיים שעשתה את דרכה פנימה.

וככה חלפו השעות והתחלפה משמרת. דניאל הלכה ובאה יולנדה, עופר ישב וצייר את בית הקפה כמו שנהג לעשות מזה שנים, ולייאנה, כפי שהיה מוסכם על כולם, זגזגה בין באי החצר לבין עופר. ועל החצר נפלה שעת דמדומים.

האור הכתום והעננים הגבוהים בוורוד ולבן היו כמעט מתוקים מידי בשביל לייאנה, שעה בה זוגות דביקים עוברים בשער המתכת אל תוך הגינה, מסונוורים מעצמם. לייאנה לא סבלה אותם ורק שקעה בעבודה הטכנית שבמלצרות. מחייכת בעיניה, מביטה לא מביטה, ומבליטה את מבנה גופה על מנת לקבל טיפים גבוהים, דבר שהייתה טובה בו מאוד.

זוג אחד, חבוק כשאר הזוגות, נכנס לחצר והתיישב בדביקות  על נדנדת עץ גדולה. יולנדה באה לקחת הזמנה אך לייאנה השיגה אותה ובמבט חטוף תפסה את עיניו של הגבר. הזוג ישב שם זמן מה, חבוקים וחמודים זאת בזרועותיו של זה, שותים קפה וחולקים עוגת שוקולד. ובכל פעם שעצמה אהובתו את עינה והתענגה על הרגע שתזכור בליבה עוד שנים, שלח אהובה מבטים ארוכים בגוף המלצרית. לייאנה הביטה בו חזרה ומשכה מבטה פנימה, אל המבנה שהכיל דלפק לא מאויש, שירותים ומטבח, ונכנסה.

כעבור מספר רגעים נשק הגבר נשיקה ארוכה לבת זוגו ופנה גם הוא להיכנס פנימה, משאיר אותה תחת סינוור אהבתו על הנדנדה שבחצר. לייאנה עמדה ליד הדלפק כאשר נכנס הגבר, אחזה בידו והובילה אותו אל תא השירותים.

הם לא נשארו שם זמן רב, לפחות לא משך זמן שלא ניתן היה לתרץ בצורה משכנעת, יצאו בנפרד וחזרו לעיסוקיהם. הוא לאהובתו והיא למלצרות, ולישיבה בשביל עופר שיולנדה סבלה בשתיקה עד החושך. עופר התעסק באור הטבעי וכשזה נגמר לו, שילם האמן את חשבונו ועזב את בית הקפה.

היום נגמר ויולנדה ולייאנה פנו למטלות של סגירת בית הקפה, שוחחו מעט על כוס בירה של אחרי משמרת ופנו כל אחת להמשך יומה. לייאנה הלכה במעלה הרחוב פונה מפעם לפעם שמאלה או ימינה עד שהגיעה לפתחו של בניין מגורים בעל שער ברזל נעול ולוחית של קודן, הקישה את ארבע הספרות הרצויות ונכנסה פנימה. עופר ישב במרפסת ועישן סיגריה מגולגלת כשליינה נכנסה לדירתו. הוא כיבה אותה במאפרת מתכת גדולה ונכנס פנימה, "יום ארוך" אמר בקול עייף, לייאנה רק הביטה בו והנהנה.

יום העבודה שלה כמעט ונגמר חשבה לעצמה בזמן שעופר נשק לעורפה וידיו משוטטות בין בגדיה. היא הניחה לו להוביל אותה לחדר השינה, להסיר את בגדייה מגופה העייף ולהנחות את ידיה כשהן מסירות את בגדיו. עופר לא מיהר במעשה, גופו בחן כל שריר ושריר בגופה, כל תנועה ומבע של כאב ושל עונג וכל צליל שהפיקה. הוא התחיל לאט והגביר את קצב תנועותיו בהדרגה. נכנס ויוצא, מתמסר לרגע שלעולם לא בטוח שישוב.

"אתה קרוב לסיום?" שאלה את עופר תוך שהיא מכווצת ומרפה את שריריה בהתאם לקצב תנועותיו, "עוד כמה דקות" השיב לה האמן והגביר את קצב עבודתו.

כל הזכויות שמורות