כל ביקור בבית האבות בו נמצאת אימי, נִהְיָה במבט ייחודי, יוצא דופן על זקנה חסרת אונים, במיוחד על אנשים כמו אימי שנמצאים בשִׁכְחָת עצמם.
אימא אינה סופרת את הימים, ולא את השבועות, ולא רושמת לעצמה תאריכים. אך כשאני מגיעה לחדר התרבות בו היא יושבת עם כולם, היא רואה אותי בפתח, מִתעורר בה פָּן קורן מאושר בּשְׁקִיפוּת שבה. היא מניפה את ידה מְאוֹתֵתת לי שזיהתה אותי. שמחה, כמו הייתה פעוטה שמצפה לאימה, מאפשרת לי לחבקה ולנשק אותה.
מה שהדהים אותי בביקורי האחרון בבית האבות, זה שהספקתי להכיר את שכניה ושכנותיה של אימא למבנה ה-ח בחדר האוכל (תרבות), אף הם התרגלו לבִּקּוּר שלי במקום, כולאים אותי בעיניהם,מנסים להסב את תשומת ליבי לחיוך מבויש שצץ בקמטי שִׂפתיהם.
משהו באווירה לא התאים לנִירְוָנָה הזו, שחרור כביכול מתשוקות, או רוגע עילאי.
לפתע המועדון החברתי הזה התעורר לקולות של אנשים שמפריע להם משהו, לא יכולים להביע את עצמם, אלא רק לצעוק.
אסתר, שכנתה הוותיקה של אימא שלעולם לא הקימה משפחה משל עצמה, בדרך כלל שקטה להפליא, יושבת מביטה באיש שיושב מולה, מעוות את פניו ב"טיקים" משונים, אף פעם לא ראיתי אותה כך מתקוממת נגד משהו. "הטיקים" הפריעו לה.
"אולי היא חושבת שהוא מנסה להתחיל איתה". אני מהרהרת.
"אל תעשה לי ככה, למה אתה עושה פרצופים"? היא מושיטה את ידה מתריסה מולו עם אצבעה.
"תפסיק אני אומרת לך". היא ממשיכה וצורחת.
אחר כך פונה למטפל.
"תן לו מכה שיפסיק". היא פוקדת.
השקט נטמע לרגע, כשאחיה הצעיר ממנה מגיע לביקור ולוקח אותה לטיול.
אחרי שאסתר יוצאת מהאולם מתחילה קשישה אחרת לצרוח בקולי קולות הברות לא מובנות, בטון מתכתי ומתחנן, עד שהזקנים עצמם מגיבים בחוסר שקט לאנדרלמוסיה שהיא יוצרת, מביאה את הצוות והזקנים לבלבול וטירוף. קשישים שיושבים במועדון החברתי הזה, שכבר לא מחכים ליומם, כי הם שכחו את עצמם, מגיבים פתאום במילה אחת.
"די, די, די"!
אימא מפנה אליה את ראשה, לוגמת בשקט את המיץ שבידה.
"מזל שאבא לא כאן, הוא היה משתגע". היא אומרת לי.
קשישה אחרת פונה אלי.
"איך היא לא תצרח, צריכים ללמד כאן תנ"ך".
"איך תנ"ך". אני שואלת.
"כן, כמו שלימדו אותנו בבית הספר". היא עונה.
"אל תעני לה". פוקדת עלי אימי.
"היא סתם מדברת שטויות".
המטפל יושב עם הקשישים, מתעלם מצרותיה וצרחותיה של אותה קשישה מגיב בסופו של דבר לתחנוניה במשפט קטן מצטדק משהו.
"מה את צורחת היום, מצטער אני לא בעל הבית". מה הקשר אני מהרהרת.
אמא מביטה עלי ועל הלבוש שאני עוטה על גופי.
"היום את לבושה בסדר". היא אומרת לי בסיפוק.
"מוצא חן בעינייך". אני מחייכת אליה ומלטפת אותה.
בסוף ביקורי חשתי צורך לצלם אותה ולהשאיר זיכרון קטן בסרטון וידאו ללא קול, רואים אותה מנסה לשחק בלוטו, "משחקת" אותה בשבילי שיהיה זיכרון חי. והמטפלת בעיסוק וריפוי, אין מאושרת ממנה לראות את אימי פתאום משתפת פעולה, כמו הייתה אימא שחקנית והיא הבמאית.
