פְּרִיחַת הַדּוּבְדְבַן

רוֹאֶה אוֹתָךְ וְאָתְ יָפָה, כְּשִׂיח נוֹי פּוֹרָחַת.

אֶת חִיוּכֵך זוֹרֶם מָתוֹק כְּנָחַל בְּמֵימָיו.

עַל לְבַבִי כְּזֵר פְּרָחִים, אֱמֶת פְּשׁוּטָה מוּנָחַת,

בְּעוֹלָמִי, יוֹם הַמָחַר, נִשְׁקָף קָסוּם עֲכְשָׁיו.

אוֹמְרִים יֵשְׁנוֹ נְוֶוה-מִדְבָּר וְהוּא חָיִים שׁוֹפֵע.

בּוֹ מָעְיָין שֶׁל נְעוּרִים בְּאוֹן לוֹ מְפַכֶּה.

נְהָר-תוֹעִים טוֹעֶה לַחְשׁוֹב, כִּי אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵע

מָה צָפוּן בְּעָתִידוֹ וְמָה לוֹ מְחַכֶּה.

יֵשׁ חֲלוֹמוֹת שֶׁנִמְהָלִים בְּמְצִיאוּת אֲחֶרֶת,

וְיֵשׁ תִּקְוָוה שֶׁעוֹד נָבוֹא אֶל מִָים טְהוֹרִים.

וְאָתְ, כָּל עוֹד אֶת כָּל שִׁירָיי, בִּלְבָבֵך נוֹצֶרֶת

תַּקְדִים פְּרִיחַת הַדוּבְדְבַן, לִמְשׁוּבַת נְעוּרִים.