כיתה א' 1962 בית ספר רמז בני ברק.
העליה לכיתה א' הינו האירוע המכונן ביותר בחייו של כל בוגר גן חובה שמשאיר מאחוריו את מגרש המשחקים והולך לחבוש את ספסל הלימודים. אצל חלק מאתנו זה לא אחת עוד אירוע שנשכח עם השנים, אצלי זה היה אירוע שלעולם לא אשכח את פרטיו ואשר אני מעלה אותו כאן והיום.
בלילה שלפניו כמעט ולא עצמתי עין.
אותו לילה חייתי את הסיוט שנילווה לרגע הגדול שבו הייתי אמור להפוך מתינוק בגן החובה, לתלמיד רב חובות.
התהפכתי על מיטתי כמו מערבל בטון, ובדמיוני ראיתי איך כל בית הספר קם עליי להרגני.
"איפה גן חובה?" זעקתי תוך כדי שינה, ובמקום תשובה כנה, שמעתי מבעד לקורי השינה את קולו של אבי נוהם: "בוקר טוב, הגיעה השעה לקום!"
קמתי כאוטומט. אחי הגדול, יוסי, הקדים אותי בהגעה למקלחת. נהניתי מעוד רגע של מתיקות במיטה.
מבחינתי כל איחור אותו בוקר, היה בו בכדי לשרת את האינטרס הצר שלי. לדחות את הקץ.
אבי כבר הכין את משולשי הסנדוויצ'ים לבית הספר מלחם עגול.
תכולת הסנדוויץ הייתה חמאה ולקרדה. הרגשתי אותו בוקר שאני הולך לאכול גם את כל הלקרדה לעתיד לבוא.
העמסתי על גבי את ילקוטי החדש שעשוי היה מעור, של אריה כנראה, כי שלושים שנה לאחר האירוע המכונן עליו אני מדבר, עוד שימש התיק הזה בידי אבא שלי לאחסון כלי עבודה שונים, ואחר בדילוגי "שמחה" יצאנו אחי ואני מן הבית ממהרים אל מכונית הווקסהול שנת 59 המשפחתית שלנו שאחד מסימני ההיכר שלה היה עשן שחור שיצא לה מצינור המפלט רגע לאחר שהותנע מנועה.
נסענו כרבע שעה ועצרנו בפתח שערי בית הספר. אחי מיהר לצאת מן המכונית תוך כדי קבלת ברכת "דרך צליחה" מאבי שמיהר למקום עבודתו. מיהרתי לצאת יחד אתו.
"תראה שהוא מגיע לכיתה שלו!..." זרק אבי לאחי חסר הסבלנות,
ואת אחי שקיבל עליי אחריות כביכול,עניין היה רק רגע המפגש עם חבריו לכיתה ג' אליהם הוא מיהר לעלות במדרגות בכדי לפגשם . נגררתי מאחוריו לא ממהר לשום מקום, בדרך אל עבר שער הכניסה אל הגיהינום.
הייתי בהלם מוחלט.
מאות תלמידים לבושי חולצות תכלת כמוני, מילאו רחבה ענקית ואחי נבלע בתוכם, לא לפני כמובן שהוא טורח ליידע אותי על כך שאני בכיתה א' 5".
הרגשתי כמו חיה במלכודת.
"מה זה א' 5... איפה זה א' 5... ולעזאזל, מה בכלל קורה כאן?
רמקול מחריש אוזניים סידר לי את העניינים.
"מסדר בוקר!" צעק לפתע הרמקול מכל עמודי החשמל שסבבו את רחבת המסדרים. הייתה זו צעקה משחררת.
כל גזי פחדי הלילה שהצטברו בבטני, גז על גז, השתחררו בבת אחת אל חלל רחבת המסדרים והתפזרו לחפש נואשות איפה המקום שלי במסדר המחורבן הזה.
אימת המקום נפלה עליי.
הקול הלא מוכר מהרמקול דיבר, ומישהו ברחבה גער במישהו שישתוק, ומישהו הזהיר מישהו ולבסוף מישהו בירך את כל תלמידי א' החדשים רק שאף אחד לא קרא בשמי!...
ההמנון החל להתנגן לו לפתע.
התמתחתי בצד הרחבה לדום היסטרי עומד לזכר כבודי כתלמיד, כשילקוטי החדש מתוח על גבי, בהפגנת פטריוטיות מתפרצת.
באותה דקה שבה רמקול השטן השמיע את חריקת הסיום של ההמנון, כמו על פי סימן מוסכם, נעלמו להם כולם אל פתחי בית הספר, כבמטה קסם.
נשארתי עומד לבדי ברחבת המסדרים, מחפש ציפורים בשמים.
גבולות בית הספר רצופים היו בטראסות, אחת יותר גבוהה מן השנייה.
ברגע של התעשתות לא חשבתי הרבה. תוך שנייה קפצתי לטראסה הגבוהה ביותר, ואחר המשכתי לזו שאחריה עד שלבסוף הגעתי לטראסה התחתונה ביותר, שם התיישבתי נשען על גדר האבן שתמכה בטראסה שמעליי, והפכתי לצופה על תנועת הרכבים והאנשים שעברו ברחוב שמחוץ לגדרות.
לא זוכר אם בכיתי או לא, אבל כנשמע הצלצול של שעה עשר, הוצאתי את סנדוויץ' הלקרדה בחמאה, והתענגתי עליו לשובע.
גם לא ידעתי מתי אמור היה להסתיים יום הלימודים הארור הזה, אז חיכיתי לראות מתי יוצאים התלמידים משערי בית הספר.
כשזה קרה, מיהרתי לטפס חזרה את כל הטראסות, התערבתי בין כולם, ויצאתי משערי בית הספר, בדילוגים קלילים כאילו גם אני למדתי אותו בוקר קרוא וכתוב.
התקבלתי בבית כגיבור ולשאלה "איך היה?" עניתי "מצוין" ומיהרתי להתעופף אל מגרש המשחקים שם חיכו כבר חבריי מהשכונה, וזאת רק בכדי לא להתמודד עם שאלות נוספות שלא היה לי עליהן כל מענה.
חמישה ימים חזר על עצמו סיפור הטראסות, וכבר בניתי לעצמי סדר יום שהתחיל כמובן בהשכמה בבית, עבר למגרש המסדרים, לטראסה. ושלא נשכח את הצלצול להפסקת עשר, אז בא תורו של סנדוויץ' החמאה והלקרדה, ולבסוף, בצלצול של שתים עשרה... הופ, הביתה בשמחה רבה.
ביום השישי "ללימודיי", בדרך חזרה מבית הספר, כבר הבנתי שאני הולך לשנות את המיקום שלי בשבוע שיבוא.
אחי שבפעם הראשונה התלווה אליי בדרך חזרה הביתה, שאל תוך כדי צעידה "תגיד אתה בכלל נכנס לכיתה שלך?"
נשברתי. בכיתי מרה תוך כדי שאני מסביר לו שהלכתי לאיבוד במסדרונות האפלוליים של בית הספר, דבר שאילץ אותי ללכת אל הטראסות.
את אחי זה הצחיק...
בדיעבד הסתבר ששמי עלה בכיתה יום אחר יום, עד שלמורה נמאס ופנתה לאחי לברר אם אני חולה חלילה, דבר שכמובן הוכחש על ידו מאחר והיינו שנינו מגיעים לשערי בית הספר, רק שאני פניתי לטראסות והוא לכיתתו.
לראשונה בחיי, שבוע שלם לאחר שנפתחה שנת הלימודים, הפכתי רשמית לתלמיד מן המניין.
