סוף עידן התמימות

סוף עידן התמימות

יום הכיפורים בשבילי הוא זמן לחשבון...ספר.

את כל החובות שהצטברו אצלי בערימות, אותם ספרים שלא הספקתי לקרוא, אני עורמת לגובה, נושאת עיני אל ההרים ומקווה שאדביק את מחצית הפער לפחות.

יום הכיפורים בשבילי הוא זמן לחשבון רווח והפסד, על הקונפליקט הלא מתוכנן הזה, שהכנסתי לחיי לפני כעשר שנים מאז צאת "בבואה, ספרי הראשון לאור, ויותר מכך מאז התחלתי להעביר סדנאות לכתיבה יוצרת.

התחוור לי שמיום שפירקתי את האמ'אמא של הכתיבה לחתיכות קטנות, והעברתי אותם בבלנדר של מחשבתי, על מנת להעביר לתלמידיי בסדנאות מהי הכתיבה – איבדתי את התום שבקריאה.

מ"תולעת ספרים" (הנערה שהייתי), הפכתי ל"קורעת ספרים" (במובן המטפורי), ואני לא צולחת יותר משישים עמודים במרבית הספרים שאני קונה ואוחזת בידי.

הפסד גדול שלי, הפסד ענק!

אני רואה את בן זוגי מסיים ספר ועוד ספר, ומבט מסופק בעיניו בכל פעם שהוא מגיע לקו הסיום - והקנאה צובעת אותי בירוק.

והרווח? נו טוב, הוא חמקמק כל כך.

כמו רגעי האושר בחיים.

כמו שעות ההנאה ביום הכיפורים הזה (תשע"ה), שהשתעה זמן כה רב.

היה זה הרצל חבר קרוב, שנתן לי את "ללכת בדרכך" של הסופרת ג'וג'ו מויס. "את חייבת לקרוא," הפציר והמליץ בחום של ידיד אמת. ואני רק הנהנתי בראשי (אולי אפילו הרכנתי ראש, אני לא זוכרת במדויק). זו לא הפעם הראשונה שאני עושה זאת לו (ולעצמי). מתאכזבת במקומות שהוא יוצא מגדרו. ואני כבר קוראת את המחשבות שלו: "זאת קנאת הסופרים האיומה והמכוערת הזאת שלה." ולך תסביר לו (ולעצמי)-שאני באמת רוצה להרבות חוכמה כהמשך המשפט על אותו קנאה שיש לי או אין לי. באמת רוצה, אבל לא מצליחה.

חרב השחרזאדה אותה אני מביאה למפגש הראשון שלי עם תלמידיי, ומבקשת מהם לחוש אותה על צווארם ברתקם את הקוראים, היא חרב פיפיות - מסתבר לי שוב ושוב.

אבל הבוקר זה קרה. ישבתי על הכורסה שלי, רוח סתווית נשבה קלות. התעטפתי בכרבולית התכולה החדשה שקורין (אשתו של הרצל קנתה לי ליום ההולדת), ושקעתי אל ים המילים הפשוטות, הקולחות, הנוגעות, הלא מתיימרות של ג'וג'ו מויס. הצלחתי לראות את הדמויות, להכיר אותן, להזדהות עמן, ואז צחקתי בקול רם, ואחר כך הבאתי חבילה של טישיו להספיג את נחילי הדמעות, וסיימתי בעמוד 407. (ג'וג'ו, למה לתמצת כל כך, לא יכולת להתאמץ עד 507?)

לעזאזל, למה הזמן רץ מהר כל כך כשנהנים.

אלוהים, כמה טוב שהתום חזר אלי ביום הכיפורים הזה.

אולי בכל זאת יש אלוהים בשמיים.