הגזוז, הצוף והיוגורט (בפלורנטין)

                             הגזוז , הצוף , והיוגורט /נסים  פרנקו

ברחוב פלורנטין עצמו, בין רחוב הקישון לרחוב הרצל, היו ממוקמות שלושת החנויות היותר חביבות עלינו, הילדים.

אלה היו זוכות לביקורים תכופים למדי של כל ילדי השכונה.

האיש הדתי מחנות הגזוז, היה מאד זריז בהכנת כוסות המשקה שהיה בטעמים שונים וערבים, לימון, מנטה, פטל,תמר הינדי,וורדים. תוך כדי מזיגה לכוסות היה מקפיד לבחון

אותנו במבטו, שמא נשלח ידינו באיזה ממתק קורץ.

הלאה מחנות הגזוז, שכנה חנותו של מוכר הצוף, גם מוכר זה היה דתי למדי, היה לו

זקן מטופח, ועניבה שחורה הייתה דרך קבע יורדת מצווארו.

הצוף היה מתוק מאד, והיה נמזג בשלבים כי הקצף היה רב, ולאחר כל מזיגה מוריד היה

האיש בעזרת קיסם מיוחד קצף משפת הכוס, ומוזג שוב עד שנתמלאה לגמרי, ממש כמו

שנמזגת בירה מן הברז.

האיש לא החל במזיגת הצוף בטרם ראה את מטבעות הכסף על משטח שולחן הנירוסטה

שלפניו, לא תמיד נתנו אז אמון, בילדים שובבים כמונו.

במרחק מה על אותה מדרכה ברחוב פלורנטין, הייתה ממוקמת חנותו של מרקו היווני.

 על השלט הכחול היה כתוב בלבן, " שבח " אצלו היינו מגיעים כדי ללגום יוגורט ראוי

לשבח, ולזלול כמה בורקאס במילוי תרד עם גבינה בולגרית, או עם גבינת קשקאבל

טורקי, בדרך כלל היו אלה מלווים בביצה קשה חומה, או שתיים. את כל הכבודה

הזאת היינו מורידים פנימה עם כוס גדולה של " אייראן " קר. זה היה משקה ערב

של יוגורט תוצרת המקום, עם מעט מלח ומעט סודה קרה.

לארוחת הצהריים של אמא, כבר לא היה מקום כשחזרנו הביתה,כמובן לקול מחאותיה

הרמות. באותם רגעים בהם חיכינו למרקו שיתפנה אלינו, הייתה איזו ביצה משתלשלת

בעדינות לתוך איזה כיס במכנס, בהעמידנו פנים תמימות ומחייכות, זה תמיד עבר חלק.

אך בכל זאת , היה מקרה מצער אחד שקרה לי.

פעם כאשר החלפתי מכנסיים, שכחתי בכיס ביצה קשה של "שבח" אמי מצאה אותה

ממש לפני הכביסה, את תגובתה הנחרצת אין כאן צורך לגלגל, היא הייתה מאד כואבת.

עד היום כואב להיזכר ששלושת המוקדים האלה שמאד חסרים , ואין אחרים תחתיהם.

ורצוי גם לציין כאן, שכל מעשי השובבות, התחמנות, וההתגרות במבוגרים מאיתנו

תמיד התקבלו בסלחנות ובהבנה מלאה, מפאת גילנו  הצעיר, גיל הילדות הנפלאה .