יעקב מחנות הכפתורים

                             יעקב מחנות הכפתורים / נסים  פרנקו

שכונת פלורנטין בדרום תל אביב נקראה כך, על שם רחוב פלורנטין עצמו, בשל אורכו

משאר רחובות השכונה. והוא היווה את מרכז העניינים לכל האירועים שהיו.

את רחוב פלורנטין חצה רחוב בשם מזרחי ב' שליימים הפך להיקרא יאיר שטרן, המשכו

נקרא שד' וושינגטון, שבו היו כמה ספסלי ישיבה ומספר עצי נוי, והוא נמתח עד רחוב

שלמה, שחיבר בין השכונות פלורנטין, שפירא, ושכונת לבנדה, שבהמשכה הובילה

לשכונת התקווה. רחוב שלמה חיבר גם בין דרום תל אביב ליפו. פירוט זה, בא להמחיש

עד כמה הייתה גדולה שכונתנו, וצפיפות האוכלוסייה ובנייניה הישנים, לא הותירו לנו

הילדים שום מקום שיועד למשחקים או לכל סוג בידור אחר.

בפינת הרחובות פלורנטין ויאיר שטרן הייתה ממוקמת חנותו של  "יעקוב מהכפתורים ".

חנות קטנה פתוחה לשני הרחובות, וכדי להיכנס היה עליך לעלות שלוש מדרגות.

כל בוקר, מגיע היה יעקוב עם אוטובוס מנס ציונה, ופותח את החנות בדיוק בשעה שמונה

מרים את תריס הפח המתגלגל עד לחציו, ונכנס להתפלל. לאחר שסיים, פנה להרים את

התריס עד סופו, ובעזרת מוט ברזל מיוחד הוריד את סוכך הברזנט שצבעו היה ירוק

מפוספס באומרו לעוברים ושבים "זה בשביל השמש שלא תיכנס ותסנוור אותי ".

החנות הייתה עמוסה בדברי סידקית, חוטים, מחטים, לחצניות, כל סוגי הגומי הקיימים

הלבשה תחתונה, גרביים למיניהם, וכפתורים. כל כפתור שחלמת עליו היה בחנות, לפי

דברי יעקוב היו לו כפתורים מכל העולם, והוא הביא עימו כמות לא מבוטלת כאשר

הגיע לארץ מאירן. מאות קופסאות קרטון קטנות קישטו את המדפים הצפופים בחנות

ובצד הפונה לחזית של כל קופסא, היה תקוע כפתור שהראה את תכולתה. כאשר נכנסה

אישה לחנותו והצביעה על דבר מה לרכישה, מיד היה אומר: "לראות או לקנות ?" והיה

מושיט לה את אשר חפצה, מעולם לא השיב פני איש ריקם, הכל היה בהישג ידו למכור.

כל נשות השכונה היו קונות אצל יעקוב, גם אמי עליה השלום.

וכשקונה אחת החליטה מה לרכוש, היה שואל " בכסף או בספר? " ז"א האם היא תשלם

במזומן או שעליו לרשום זאת בספר החובות. רובן קנו בחוב. גם אמי.

ליעקב היו שלושה ספרים, ספר אחד בשימוש יומיומי, ושני ספרים של חובות אבודים.

הוא מעולם לא תבע איש בגין חוב כלשהו, סלחן היה, ותמיד חייך, גם ללא סיבה, הוא

היה נוהג תמיד לומר שאין צורך בסיבה לחייך, החיוך תמיד יושב טוב על הפנים.

בימי שישי, כשריח השבת היה תולה באוויר, הניחוחות גירו את האפים, והחלו להישמע

מזמורים ותפילות, ולאחר שחזרנו עם התבניות המלאות במאפה, מן המאפיות שבשכונה

היינו מתקבצים כילדים, על מדרגות חנותו של יעקב מהכפתורים, ויושבים לתכנן את

הבילויים והמבצעים שעמדו בפנינו לסוף השבוע.

המצב הכלכלי של כמעט כל ההורים היה בכי רע, ממש קשה, מעולם לא קיבלנו דמי כיס

ביום יום, לכן היו לנו כמה דרכים, בידיעת ההורים כמובן{לא הרשו לנו תמיד להסתובב

חופשי לאן שבא לנו, היה פיקוח באותה תקופה} או ללכת למגרשים ביפו, לאגור נחושת

כדי למכור אותה בשוק הפשפשים, או להיכנס לחנות של דוד ברוך הנגר, ולעזור לו ליצר

ארגזים לתנובה, שזה היה מקצועו. דוד ברוך שילם לנו ביד רחבה תמורת מאמצינו. והנה

כאשר טיפסנו מגיל הילדות לגיל הבגרות, בערך, נפטר יעקב מהכפתורים לאחר מחלה קשה בטרם עת , אך הוא עדיין חי בזיכרוננו עד היום הזה.

                                              תם   ולא   נשלם