הרומנים כידוע, בינם לבין עצמם ובמיוחד כשמדובר במשפחה הקרובה, הופכים משום מה להיות קנאים זה לזה עד חורמה.
המדובר כמובן בתחרות הסמויה שמתקיימת בכל מה שקשור בין ילדיהם המחוננים.
כל בית אב מסתכל בעין בוחנת על ילדו של האחר, וככל שקרבת הדם חזקה יותר, כך מפלס הקנאה עולה יותר. לא אחת זה הוביל את כולם לסכסוכים עד ניתוק של קשרים בין הפרטים שבעדר.
כך קרה בין אמי שנכנסה לכסאח רציני עם גיסתה סילבי מרחובות. דם רע עבר ביניהם. לא יודע על מה ולמה אבל מאוד ייתכן שסילבי ניסתה להפגין עליונות אינטלקטואלית כמורה מדופלמת, על כל מה שאמי הפגינה בפשטות מחשבתה.
חוה ונטע בנותיה של סילבי, למדו כינור ופסנתר בשעה שאנחנו זרקנו אבנים במלחמות בין השכונות ופוצצנו את פנסי הרחוב ברוגטקות.
היה זה מצב בלתי נסבל מבחינתה של אמי, בתחרות הבלתי מוסתרת שנערכה בין המשפחות שלנו בהוכחת כישרונותינו המופלאים של ילדיהם.
זה התחיל עם אחי כשהוריי ניסו לתחוב לו כינור על כל המיתרים שלו.
יוסי קרע את המיתרים אחד לאחד בעצבים בלתי מוסתרים, ומשהבינו שממנו רק כינים ייצאו, הלכו אל החוליה החלשה בבית. אליי!
"אביניו!" פנתה אליי אמי יום אחד במתק שפתיה "יש לנו הזדמנות בלתי חוזרת לקנות לך אקורדיון. זה חשוב מאוד להתפתחות שלך, ומה שטוב בכל הסיפור הזה, זה שבבלוק ממולנו, גרה מורה מצוינת לאקורדיון כך שתוכל להתפתח ולצמוח עם האקורדיון במהירות"
איזה כיף! לגדול עם אקורדיון הרי זו פסגה שמגיעים אליה רק פעם בחיים.
כל כך שמחתי שסוף סוף הם החליטו בפעם הראשונה להשקיע בי ולא ביוסי אחי, ומיהרתי להסכים.
משאית עם סבל הביאה ביום של התרגשות את האקורדיון אשר ארוז היה בקופסא ענקית.
בקריאות של "עלה ומשוך!" עלה הסבל את כל ארבעת הקומות בלי הפסקה, ואז נפל פנימה והתיישב על הרצפה.
הגשנו לו מים וסמרטוט לנגב את הזיעה שניגרה כמים מפניו, והוא נשכב על הרצפה והחל להסדיר את נשימותיו.
ניגשתי רועד לפתוח את הקרטון.
"שב על הכיסא!" פקד עלי הסבל שהתאושש קמעא מהטראומה שעבר.
התיישבתי בהמתנה מייסרת לראות את הפלא מגיע אליי למישוש.
הסבל פירק את החבילה והוציא מתוכה את האקורדיון.
אדום היה האקורדיון. עמוס קלידים של שחור ולבן מצדו האחד וים כפתורים שחורים מצדו האחר.
כל כך השתוקקתי כבר לגעת בכפתורים והסבל כמו קרא את מחשבותיי.
בעדינות הוא הניף את האקורדיון והניחו על ברכיי.
"תצמיד לבטן!" פקד עליי "ותכניס את הידיים בין הרצועות שבצדדים"
לרגע אני והאקורדיון הפכנו לגוף מוסיקלי אחד.
הנחתי את מה שבצבץ מראשי על חלקו העליון וליטפתי את קלידיו לא יודע שובע.
אמי רצה והביאה מצלמה להנציח את הרגע המאושר בחייה.
בכל זאת, פעם ראשונה בחייה שהיא יכולה להצביע על אחד מבניה, כילד שמשקיע את עצמו בלמידת תרבות חדשה שמשתווה לתרבות שסילבי הקנתה לילדיה היא.
הסבל הלך ואני נשארתי תקוע עם האקורדיון עליי, עד שאבי חזר מהעבודה.
בינתיים, פתחתי וסגרתי אותו במשך שעתיים לוחץ על הקלידים שהשמיעו קולות חריקה כשל גוסס שמייחל למותו.
הדרך להיות מוצארט נפתחה בפניי, אבל לך גם תסביר את זה לחבר'ה שבשכונה.
הפאדיחה הראשונה הייתה כשהורדתי את האקורדיון לעשות את צרכיו ברחוב, בדרכי לבלוק שממול, אל מורתי לתווים ולפסנתר.
גררתי אותו על הרצפה והוא סירב ללכת.
לבסוף שכן טוב עזר לי לחצות אתו את הכביש, והצלחתי להגיע אל המורה לאקורדיון, רגע לפני שהתמוטטתי מעייפות והפקרתי אותו לחסדי ילדי השכונה בעלי תרבות הרחוב, אשר ביקשו לעשות בו שפטים על שבעטיו ויתרתי על משחק הכדורגל אתם.
המורה הנאמנה לאקורדיון, לימדה אותי אותו יום מנגינה אחת.
"לעליזה"...
היום אני מבין שלמדתי בעצם "דיאליזה", כי מה שניגנתי ואיך שניגנתי, לבטח לא לזה התכוון מוצארט כששקד על התווים שכתב.
שמח וטוב לב חזרתי הביתה והתחלתי לתרגל בתשוקה את לימדתי.
"טי נה ני נה ני נה נה, טי נה ני, טי נה נה....
לאחר כשעה של חזרות, שמעתי כמו רעש של שריטות שעולה מקירות השכן.
התעלמתי גם מצפירות האמבולנס שעה לאחר מכן שפינה את השכן לקבלת טיפול נפשי, והמשכתי עוד ועוד, ולבסוף משירד הערב, עזבתי את האקורדיון לנפשו וירדתי לנשום אוויר בחזה נפוח ומתוח מגאווה וחשיבות עצמית.
רק אחי נהג ביקש כל הזמן לקלקל לי את השמחה.
"בתחנה המרכזית כבר שמעו עליך" היה אומר לי וצוחק "אתה הולך להיות כוכב שם עם, כובע על הרצפה"
הייתי חזק. לא נתתי לו לקלקל לי את העתיד.
התפתחתי תרבותית והתחלתי להלחין לבד יצירות, כי מי זה בדיוק המוצאט או הבטהוהן האלה, לידי.
אומנם לא הגעתי לכפתורים השחורים שמאחורי החלק הנפתח של האקורדיון, אבל למי כבר היה אכפת.
העיקר מבחינתה של אמי היה בזה הצליחה להוציא את סילבי גיסתה משלוות רוחה.
יום בהיר אחד, כהמשך ישיר להתפתחותי המוסיקלית, בנה לי אבי גם עגלה קטנה לשם ניוד האקורדיון בדרך הקלה.
"עכשיו תוכל להגיע גם לקונסרבטוריון של בני ברק" אמר בגאווה, ואני האמנתי בתוכי פנימה שאני אכן נוסק לגבהים מוסיקליים.
עד כמה גבוהים היו הגבהים? את זה למדתי רק לאחר שניצבתי על גג העולם של הקונסרבטוריון, בחג החנוכה שמשמש לו ובא.
גונבה שמועה לאוזני אבי שמבקשים לאגד נגני אקורדיון לקראת מופע מרכזי של החג.
ברור שנרשמתי. הרי לא יעלה על הדעת שנגן מופלא שכמותי, ייעדר מאירוע שכזה, אשר יכול להוות לגביו מקפצה עד לתחנה המרכזית כמעט.
לא לקחנו בחשבון שהדרך מגג הקונסרבטוריון לחנייה שמתחתיו מהירה יותר.
אחר צהריים בהיר אחד, העמסתי את האקורדיון על העגלה, והסעתי אותו לכל אורכה ורוחבה של בני ברק עירי כאשר גלגליה חורקים מעומס משקלו של האקורדיון.
דרדרתי את העגלה במורד המדרגות עד לחדר ההתכנסות, וגיליתי להפתעתי עוד כ 30 נגנים מופלאים שמחכים רק לי, בכדי להתחיל את החזרות.
המנצחת הייתה קשוחה.
"אנחנו נפתח את המופע בשיר "באנו חושך לגרש!" פתחה ואמרה "וכשאני מרימה את היד למעלה, צד ימין מנגן. כשאני מורידה את היד למטה צד שמאל מנגן. כשאני מרימה את כל הידיים, כולם מנגנים"
קלי קלות, מובן וברור, רק שהצרה הייתה שהיא עמדה עם הפנים אלינו, אז לאיזה ימין היא התכוונה או לאיזה שמאל?
הס הושלך באולם החזרות. החזרה החלה...
כל כך רציתי להצליח בה, רק אלוהים היה עדי לכך.
כל כך רציתי ללחוץ על האקורד המתאים, אבל משהו באווירה הוציא אותי מן הריכוז.
המנצחת הרימה יד לשמאל ורק אני ניגנתי בצד הימני וזייפתי, ואז היא הרימה את ידה לימין ושוב הייתי היחידי שזייף בצד השמאלי, וראיתי את עיניה שרשפו אש וגצים, וראיתי את החנוכייה נשרפת לה דרך האוזניים, והיא העירה לי בעצבים וקראה לי זייפן, ואז גם החלטתי להחזיר לה כגמולה, וניגנתי מתי שבא לי, ואף פעם לא בסולם הנכון, ואף פעם לא בעיתוי הנכון, עד שלבסוף מצאתי את עצמי במעמד הרם של חושך, המגורש עם אקורדיונו מהקונסרבטוריון, ככד קטן אשר שמונה ימים שמנו נתן.
העמסתי בראש מורם את האקורדיון על המריצה ויצאתי לשוב לנקודת המוצא ממנה הגעתי.
היה זה מסלול שאפילו ישו היה מוותר עליו.
העגלה חרקה כל הדרך ואני הלכתי דוך הביתה.
העליתי את האקורדיון מדרגה אחר מדרגה, עד לפתח הבית, ושם הצמדתי את האקורדיון לקיר, הפניתי אליו מבט אחרון ונפרדתי ממנו לשלום סופי ומוחלט.
לא עזרו תחנוני הוריי.
אני והאקורדיון נפרדנו אותו יום לנצח.
