אלמנטרי ריקלין!

האוקסימורון הוא אמצעי חשוב מאוד בשירה. בשל אופיו הייחודי הוא נחשב לעוצמתי ואלגנטי. שתי מטרות חשובות לאוקסימורון בשירה:

• מיסטיקה - בתור מרכיב היוצר מתח מיסטי ומערפל את השיר, מוסיף לו רבדים סמויים ועומק.
• הקצנה - פעמים רבות האוקסימרון יבוא בשורה הכי עוצמתית של השיר וייתן לה עוד כוח.

בשירה העברית נפוצים אוקסימורונים בדור השני של המשוררים העבריים (כלומר, תקופת העלייה השלישית ועד דור הפלמ"ח. בין המשוררים בתקופה זו: נתן אלתרמן ולאה גולדברג). אלתרמן, למשל, משתמש רבות באוקסימורונים, ואפשר למצוא דוגמאות לכך ברבים משיריו.

להלן דוגמה מסונטה ט' של מחזור השירים אהבתה של תרזה די מון, מאת לאה גולדברג, הממחישה שימוש אירוני וסותר באוקיסמורון:

הדוברת מתארת את חוסר המגע שלה עם אהובה, באמצעות אוקסימורון: בדידות לא מסוגלת לגעת בבדידות, שהרי לו היו נוגעות, לא היו קיימות. לפיכך, האירוניה היא בתיאור אוקסימורוני של המגע המתואר לכל אורך השיר - מגע שקיים אך לא קיים.

דוגמה נוספת לאוקסימורון היא בסיום הבית האחרון ביצירה "משירי הבן האובד" של לאה גולדברג:

כאן מתקיים האוקסימורון בנוגע ליחס האב כלפי הבן. לכאורה אינו מקבלו ואין בליבו סליחות, אולם החרון שבו, הכעס, הינו חרון אוהב. גם כאן, הניגוד הינו המשך לתיאור האוקסימורוני המתקיים לאורך היצירה כולה, בה הבן האובד חוזר הביתה, אך אינו חוזר בתשובה.

כתבו שיר או סיפור שבו מופיע אקוסימורון לפחות פעם אחת.

שלכם,

גל