פניפ שהיו בשנים שחלפו (פלורנטין שנת 54')

                   פנים שהיו בשנים שחלפו{פלורנטין שנת 54 '}

לא פעם חוזר אני אל ילדותי, וכי איך אפשר לשכוח או למחוק? רק חבל שאי-אפשר

להיות שם שוב, לכמה שעות בלבד, ולצחוק.

לראות את כל הפנים היפות, גם את המצחיקות, ובפרט את הזועפות.

אלה של אותו סנדלר היושב על המדרכה במקומו הקבוע, אשר קיבל את הכדור ישר

בפניו תוך כדי משחק ה"סטנגה" ברחוב.

או את פניו אובדי העצות של "זוזביק" החייט שבדיוק כאשר לקח מידות, מגוף לקוחה

צעירה, קיבל חצי "לבנה" לתוך חלון חנותו ושברי הזגוגית ניתזים לכל עבר.

היו גם פניו הזועפים- חמוצים של סלמון שהוביל ירקות לחנויות הירקנים,

שתמיד צעק עלינו, וניבל את פיו בקולו הצרוד שהזכיר נהמת חיה, על כך שהפרענו

את מנוחת הצהריים שלו.

והיה גם קולה הצרחני של גב' " יו- יה ", שקשה היה לה לסבול שאנו חיים בכלל.

אישה זו קיללה אותנו בכל הקללות העסיסיות הקיימות בשפת האידיש,בתגובה

לכך, על שבעטנו את הכדור על התריס של חלון ביתה, אשר היה בקומת הקרקע,

כשהוא משמש אותנו כמטרת קליעה במשחק.פיה המשיך לנוע גם כאשר שתקה...

ואיך אפשר שלא להיזכר בפניו של רוכל ה "אלטע- זאכן" שהיה מגיע מדי יום

לשכונה וצועק :" נעליים, בגדים, מיטות, עגלות , כל-מין "- בכל פעם כשהיינו

"סוחבים" מהעגלה שלו איזה חפץ נטול ערך, היו פניו מקבלים גוון סגול וכל

גופו רעד בכעס איום, עד אשר השבנו לו את השלל בחזרה לעגלה.אם בכלל.

אך כל סדרת הפנים שציינתי החווירה לחלוטין מול פניה היפים באופן מיוחד

של גב' סילביה אשת השוטר השמן. למרות שן הזהב שבקדמת פיה.

כאשר היו פניה מחייכים, ומעיניה נשקף כל טוב הלב שבעולם, לא ראית כלל

את שן הזהב הקיימת.

הייתה גם בלה השמנמונת, פני מלאכית שלווים, וחזה שופע ואדיר בגודלו,

ומשום כך כינינו אותה "סופיה לורן", כי באותה תקופה שחקנית זו הייתה

סמל מין. יכולת להביט בפניה שלבלה שעות, וגם אז, לא יכולת לקלוט את

עוצמת היופי הסימטרי הנשקף מהם.

והיו גם פניו של מוכר העיתונים בקרן הרחובות, שמו היה לייבל,ואשר היה מגיע כל בוקר

על אופניו. היה לו צריפון עץ קטן אשר סביב קירותיו, בצד החיצוני,

היו תלויים כל סוגי העיתונים, השבועונים, והירחונים שהיו אז באופנה.

כאשר חמדנו לצון וקילפנו ירחון או שניים מבין האטבים שעליהם היו תלויים

יצא אלינו האיש הקטן בריצת  דילוגים מצחיקה, על חוטמו משקפיים עבות

עדשה, עיניו ממצמצות, ופיו חסר השיניים למחצה, לא חדל מלמלמל :"שייגץ,

שייגץ, גיי אבאיק"...      

כל הפנים שהעליתי כאן, זכורים בעליהם כלבבות טובים, רחמניים, אוהבים

ומבינים, משום שלרוב הסתיים כל מקרה ומקרה בחיוך בוגר, אבהי וסלחני.

היו גם פנים מרושעות של בעלי מלאכה בקומות הקרקע של השכונה, אשר

לא אהבו אותנו כילדים, ובהרבה מיקרים רדפו אותנו כדי להחטיף לנו מכות

על מעשינו המכעיסים.והיו גם פני פוקר, שאודותם אין לי מה לכתוב.

ולמרות הכל, אני מלא בצער רב על שהתבגרנו מהר מדי,והתרחקנו מן השנים

היפות ביותר של חיינו.

והיה כבר מי שאמר :" איזהו אדם גדול, זה אשר לא איבד את לב הילד שבו ".

                                                                                       נסים  פרנקו

                                                                                                         קצרין