שכונת נווה- צדק ומסילת הברזל / נסים פרנקו
מערבה לשכונת פלורנטין, קיימת עד היום שכונת נווה- צדק העתיקה.
בהמשך לרחוב אברבנאל, אשר חצה את רחוב אילת, נמתח לו רחוב שלוש הצר והארוך.
בחלקו היה בנוי על גשר קטן וצר, ושני מעקות ברזל משני צידיו, הגנו על העוברים לבל יפלו מגובה רב, אל תוך מסילת הברזל שהייתה באפיק למטה. אנו תלמידי ארבעת בתי
הספר שהיו באותה סביבה, נהגנו ללכת רגלי בכל בוקר לבית ספרנו, וגם לחזור לבתינו
דרך אותו גשר שברחוב שלוש. שמו של הרחוב נקרא על שם אהרון שלוש, איש אמיד
מאד, אשר רכש את אדמות הסביבה ההיא מידי הסולטאן הטורקי שהיה אז בארץ.
באותם בתי ספר בשכונת נווה-צדק ,למדו כל ילדי שכונת פלורנטין עד כיתה ח'.
שמות בתי הספר היו, תחכמוני –מעורב –לבנות – ו- אליאנס , אני למדתי ב אליאנס.
למדנו בכיתות נפרדות, בנים ובנות לחוד, כך נקבע הדבר במשרד החינוך של אותם זמנים.
באותו אפיק של מסילת הברזל, מתחת לגשר, נהגנו לשחק בתום הלימודים, ושם היו גם
מקומות המחבוא והמסתור שלנו, מפני ההורים או כל עין זרה אחרת, וכאלה היו הרבה.
שם גם נהגנו לקטוף "חמציצים" מין צמח בר, בקצהו מספר פרחים צהובים קטנים, ואת
גבעולו שהיה עבה ועסיסי, נהגנו ללעוס ולגמוע את עסיסו החמוץ, ומכאן חמציץ.
רוב המשפחות שהתגוררו בשכונה זו, היו למודי סבל ועוני, בתיהם ישנים וסדוקים,והם
חיו בצפיפות רבה, במקרים מסוימים גם חמישה או שישה בחדר. לעיתים גם לא היה
באפשרות ההורים לממן לימודים לאחד או שניים מהילדים, במשפחה מורחבת.
בין הורי הילדים היו יחסי שלום וחברות מלאי הבנה וכבוד הדדי, ללא כל התנשאות
או יוהרה, רובם היו בני אותו מעמד, אם כי מעדות שונות אשר עלו לארץ עם קום המדינה.
אך היו גם ילדים אחרים, שבאו מסביבה שונה, מרוחקת יותר, ילדים להורים אמידים
שתמיד הייתה להם אפשרות לצאת לטיול שנתי ללא בעיה, שתמיד הופיעו עם בגד חדש
והביאו לכיתה אביזרי למידה מהטובים ביותר. לא כל כך התחברנו אליהם, נכון, קינאנו
בהם וסלדנו מהם, משום התנשאותם מעלינו ללא כל סיבה, הם בהחלט לא האפילו עלינו בכישרונם או בכישוריהם. כינינו אותם " אהודים " או " יורמים ", מה שהיום אצלכם
זה " ערסים " או " חנונים ", הם תמיד היו חלשים ועדינים מאיתנו, לעגנו להם מבלי
לשתף אותם במשחקינו.
היה ילד אחד בכיתה ד', אשר להוריו היה מפעל למסטיקים, הם היו ממוצא גרמני, אנו
אהבנו להתארח אצל צביקה, זה היה שמו, הוריו קיבלו אותנו בחיבה רבה, ותמיד ציידו
אותנו בחבילות עמוסות מסטיקים מכל הטעמים. צביקה היה חלש למדי בקליטת השעורים
לכן עזרנו לו בכל אשר ביקש, בביתנו או בביתו. הוריו ידעו ונתנו את רשותם לכך.
ל" חנונים " לא עזרנו ולא התייחסנו, ובמשך השנים, אף עזבו את בית סיפרנו לשמחתנו.
בכיתה ב' הייתה לנומורה ושמה היה פין, משקלה היה אולי מאה ושלושים קילו,בהילוכה
התנודדה כמו ברווזה מעוברת , ולא הייתה יכולה להביט אליך בשתי עיניה, אלא באחת
בלבד, השנייה הביטה למקום אחר, פוזלת הייתה באופן חמור. היא הייתה ממוצא עיראקי
וקולה התנגן בעריבות משעשעת , ואנו נהגנו לחקות אותה, היא לא כעסה והגיבה בהבנה
רבה מפאת גילנו. אך אוי היה למי אשר לא ישב במקומו והקשיב לדבריה בשיעור.
מיד עם הכנסה לכיתה , הייתה לוקחת את הסרגל מעל שולחנה, מהלכת איתו הלוך ושוב
לאורך ורוחב הכיתה וכאשר הייתה תופסת מי בקלקלתו, קשה היה לילד לכתוב במשך
כמה ימים, בגלל אצבעות נפוחות ואת כל שיעוריו למד בעל- פה, וגם נבחן עליהם כעבור יומיים. ואם טעה, זה השפיע על ציונו בסוף השליש.
מה שאפיין עוד את המורה פין , היה הרגלה הטבוע להוציא ילד מן הכיתה בעת שסרח
כאשר היא מושכת באחת מאוזניו, וכך גוררת אותו לקול מחאותיו עד אל מעבר לדלת.
מה שהיה אז נהוג הוא, שההורים, ללא יוצא מן הכלל, נתנו גיבוי מלא ואחיד לכל אשר
עשו בנו המורים. הכלל הרווח אז היה כי על המורים ללמד ולחנך ועל הילדים לקבל זאת
ללא עוררין. המשמעת הקפדנית הייתה מיושמת גם בבית הספר וגם בבית, והמרות הייתה
מכובדת. את זאת פגשנו בכל בית אשר ביקרנו כאשר התארחנו זה אצל זה, אם היה זה
לשם עשיית שיעורים, או משחקים, או אפילו לארוחות צהריים שלעיתים , אותן אכלנו
בביתם של חברים. יחסי המשפחות היו חמים, ההורים היו אדיבים ונדיבים כלפי כל מי
מהילדים שהגיע לשהות בחברת בניהם או בנותיהם.
אנו קיבלנו את כל זאת כמובן מאליו, לא היינו מודעים לדרך אחרת של התנהגות כלפינו.
לעיתים, בסיום יום לימודים, היינו מתקבצים למשחקים בגן שהיה ברחוב רוקח, או הולכים להחליק על מדרונות קיר אבני הגיר, וגולשים אל עומק אפיק מסילת הברזל אשר מתחת לגשר שסיפרתי אודותיו קודם, לפעמים התעכבנו שם להכין שיעורי בית, על מנת
שיהיה לנו יותר זמן חופשי עבור משחקים. את רוב המשחקים שלנו אז, יצרנו בעצמנו
משום שלא הייתה באפשרות ההורים לרכוש עבורנו משחקים, שהיו אז יקרים מאד.
אך על כך אספר בפעם אחרת אם תרצו.
מה שברור לי היום הוא שמאד קשה היה להורים להבין אותנו, כילדים, אך תמיד הקלו
עלינו ופרגנו לנו, למרות עזות פנינו ושובבותנו הנערית, אז, בשנות החמישים למדינה.
תם ולא נשלם !
