אילת

 

יושבת עם החברות על חוף הים. סוף סוף אילת, עיר הנופש, עיר החופש. משתזפות, שותות ברד צבעוני, קונות צמידים לרגליים ומשקפי שמש בטיילת. העור של כולנו אדום וצורב מרוב שעות בשמש, אך כולנו מרוצות. חיוכים, צילומים דיגיטלים, סימני שיזוף חדשים.

 

לקראת שעות השקיעה, מתארגנות הבנות לכיוון אכסניית הנוער. הן מנערות את המגבות, מקפלות הכל בתוך התיקים ושואלות אותי אם אני באה.

 

-"אני אגיע עוד מעט.... לכו בניתיים"

 

-"בטוחה?"

 

-"משוכנעת" אני מחייכת אליהן, ורואה כיצד הן מתרחקות ומתרחקות.

 

אני מתיישבת על סלע חלקלק שנמצא על המים. מכניסה את רגלי לתוך גלים חמימים ונושמת את האוויר האילתי והמיוחד. ההרים האדומים מבצבצים באופק ויוצרים נוף מרהיב. השמש שוקעת אל תוך הים באיטיות, ואני לא מסוגלת להוריד ממנה את מבטי. אני מתכסה בלונג שהבאתי איתי ומנערת את שיערי הארוך מהחול שנשאר עליו. האווירה הקסומה הזאת עושה לי כל כך טוב... אני כבר יכולה להריץ בראשי אלפי סיפורים רק בהשראת הנוף הזה.

 

ואז טלפון.

אני לא רוצה לענות. מפחדת לקטוע את האווירה.

מסתכלת על הצג, ורואה שזה....

 

-"הלו?"

-"שלום יפה... איפה אני תופס אותך?"

-"אילת"

-"וואלה? ככה ברחת לשם בלי להגיד לי? חבל..."

-"למה חבל?"

-"כי יכולתי לבוא"

-"ומה היינו עושים?"

-"את לא סומכת עלי שאני אעשה לך רק טוב?"

 

וכך השיחה נמשכה ונמשכה.

השמש נעלמה לגמרי ובמקומה הופיעו כוכבים קטנים ונוצצים.

הרגליים שלי עדיין בתוך המים, האצבעות משחקות עם האבנים שבתחתית הים. ביד אחת הפלאפון, ביד השניה חול.

 

-"טוב... אני חייבת לחזור.... הבנות דואגות לי"

-"את יודעת שאני מתגעגע אליך?"

-"לא"

-"אז הנה, אני אומר לך- אני מתגעגע אליך"

-"טוב לדעת..."

-"אל תלכי. אני לא רוצה לסיים את השיחה... בבקשה לא"

-"אני חייבת"

-"אני נוסע מחר, כנראה שלא נדבר במשך.... הרבה זמן"

 

הוצאתי את רגליי מהמים וקירבתי את ברכיי אל חזי. לא יכולתי להוציא מילה מהפה, והבעתי קפאה. גם הוא היה שקט, מהצד השני של הארץ. הוא לא דיבר, אך שמעתי את הנשימות שלו. מוטרדות, כבדות, עצובות.

 

-"אבל... אתה לא יכול לנסוע"

-"אני מצטער, עבודה"

-"טוב" נשבר קולי.

 

ניתקתי את השיחה וכיביתי את המכשיר הארור. דחפתי אותו לתיק שהיה לידי והתאמצתי לעצור את הדמעות. מחשבות רבות עשו לי מערבולת בראש. איך הוא יכול לעזוב ככה פתאום? למה הוא לא אמר לי? מה אני אעשה בלעדיו?

 

ההגיון פעל מנגד, והזכיר לי שאנחנו בכלל לא ביחד. אנחנו רק פנטזיה קטנה, רומן שמסעיר את שנינו. לא חשתי אהבה כלפיו, אך היה לי עצוב שלא אראה אותו יותר.

 

כשהדלקתי את המכשיר לאחר יומיים, ציפיתי לראות שיחות שלא נענו או לפחות כמה הודעות טקסט ממנו.

 

אבל ההודעה היחידה שהיתה הכילה פרסומת לאיזשהו רינגטון.

 

---

 

תמונה מאותו יום-