את זוכרת, אמא?

אמא את זוכרת, שבת בצהרים, את ואני מטיילים לכיוון משמר איילון, יום שמשי.

חולצה לבנה של שבת, מעליה שמלה הכחול כהה, נעלי עקב. על הראש – הפאה שלבשת בזמנו בשבתות.

הולכים בנחת, עוברים את הגשר "הלבן". שלמה עדיין לא הקים את כל ילדי המשק בארבע לפנות בקר, כדי לשתול שיחי הרדוף. זה יקרה עוד כעשר שנים מהיום ההוא...

 שיחי הצלף, וצמחי הבר מציצים מצדי הדרך, ומשמאל מתנשאת לה חורשת האיקליפטוס "השנייה", הרחוקה,. מימין הפרות מלחכות עשב באדישות מופגנת מול ליבי הצוהל, לב של ילד בן אחת עשרה, טרום התבגרות ועדיין שמח לטייל עם אמא.

השמש זורחת,

הפרחים פורחים,

פרפרים

"תראי, אמא, רואה את הקו הלבן? פה מתחילת ריצת 60 מטר שלנו."

"רוצה לרוץ"?

"מה, תחרות איתך?" אפילו לא חשבתי שאימא שלי מסוגלת לרוץ.

"כן, למה לא?" מסירה בהתגרות את נעלי העקב, מיטיבה את הפאה על הראש ושואלת: "מוכן"?

אני נותן אות ויוצאים לדרך. היא רצה מהר , הזקנה שלי, כמעט משיגה אותי, ואני הרי רץ מהר. חוץ מאליקים אני השני בכיתה, 10.2, ואחרי ציפורה שרצה 10.3 (אמנם כבר אז ציפורה רצה עם חצאית מעל מכנסי ההתעמלות, אולם לא נתנו לה הנחות בגלל זה שהיא דוסית)

ממש במטרים האחרונים אני מצליח להשיג אותה, והיא, מתנשפת, מספרת לי "אתה יודע שהייתי די ספורטאית כשהייתי קטנה?, אני לא יכולה לומר לך איזה גובה זה היה, אבל אני קפצתי מעל חבל שהיה יותר גבוה ממני"!!

וחוץ מזה, פעם, בזמן אחר, היא אומרת לפתע ועיניה מביעות תחושה רחוקה וקרה, רצתי פעם יחפה, על הרים מלאי בסלעים וקוצים, ממש כמו הגבעה הזו" , והיא מצביעה על גבעת "בית שאנה" שמימיננו, "איזה חמש עשרה קילומטר בלי הפסקה, כדי לתפוס רכבת".

טוב, אני מדמיין לי את אמא, בגדי שבת ונעלי עקב ביד, רצה על הגבעה, וממשיכה עד לרמלה. זו הייתה המחשבה ההגיונית ביותר, למחשבתו של ילד צעיר, אם מדברים על רכבת. זו התחנה שאני מכיר, משם נוסעים לירושלים בשלג. וחוץ מזה, רמלה היא כמעט חמש עשרה קילומטר מפה. שמעתי את יעקב ונדר אומר לנחלאים.

מי ידע אז, על רכבות, ועל מסעות.

מי הבין על מה באמת היא מספרת?