לראותו / נסים פרנקו
[סיפור]
זו הייתה החלטה קשה,להשאיר הכל מאחוריי ולנסוע לחפש אותו.
ידעתי שהדרך תהיה ארוכה,מה גם שלא הכרתי אותו כלל.
הייתי כבן שנה כשהוא עזב,אני זוכר רק זמר אחד שאימי נהגה לזמר
אותו בהיותה עסוקה במטבח.
לקחתי תרמיל לא גדול, כסף ומפה,ויצאתי עם אור ראשון לדרכי.
עברתי ממדינה למדינה,בעודי עוסק במלאכות שונות ומזדמנות למחייתי.
בדרך כלל אנשים היו טובים אלי,ועזרו לי בחיפושיי.יום אחד,הגעתי אל
בית מפואר וסביבו משטח דשא ירוק ומטופח,אשר ממנו עולים אוגדני
פרחים מרהיבים דוגמת זרים ענקיים,הבחנתי בקצה הרחוק במספר סוסים
יפים ואצילים אשר רעו בשטח.כל זאת הצביע על הבעלים האמידים של
הבית,שנראה כאחוזה נבדלת בתוך הרובע השקט.
נקשתי על הדלת בהיסוס רב.אישה מטופחת בשנות החמישים לחייה פתחה
אותה,ובחנה אותי במבט שואל,ניצבתי הלום מיופייה הרב.המילים נעתקו
מפי.בקושי רב מלמלתי את שם האדם שאני מחפש,היא הביטה בי ממושכות
וטרקה את הדלת בפניי.סבתי על עקביי ופניתי מן המקום מהסס ונכלם.
לא העזתי להתרחק מרחק רב, כי הייתה בי תחושה עזה שאישה זו יודעת
משהו אודות האיש שאני מחפש.חזרתי ונקשתי שוב על דלתה,היא שוב
פתחה וראיתי את חוסר הסבלנות על פנייה,כשאני מוזהר באופן חמור
שהיא תפנה למשטרה אם אמשיך להטרידה.
פניתי לעבר המדרכה ופסעתי הלוך ושוב כסהרורי,כשלפתע עצרה לידי
ניידת משטרה,והשוטר פנה אלי וביקש שאעזוב את המקום מיד,עניתי לו
שאני נמצא במקום ציבורי,ואז אמר שיעצור אותי בעוון שוטטות.ביקשתי
את סליחתו כשאני מתרחק.בעודי הולך יצאה האישה היפה את פתח ביתה
קרבה אלי ואמרה חרש,שהפעם האחרונה בה ראתה את האיש הייתה לפני
עשרים שנה,ועל פי דעתה,מתגורר הוא בעיירת שדה רחוקה,שאולי נמצאת
במדינה השכנה.הודאתי לה באדיבות רבה ופניתי לדרכי בחיפושיי,לא לפני
ששיבחתי אותה בפנייה על יופייה המדהים. היא הביטה בפניי בחיוך ופנתה
לשוב לביתה.באותו רגע חשתי כיצד התקווה שבליבי מקבלת מימד חדש.
לאחר מספר ימים הגעתי לאותה עיירת שדה נידחת,ועל דרכי, הבחנתי בחווה
מיושנת ומוזנחת,חוות בקר וסוסים אשר השתרעה על שטח נרחב ביותר
חלקו היה חרוש, ובחלקו האחר היה מטע גדול של תירס,שכבר גבה מאד.
באורווה הישנה התקבצו סוסים,חלקם היו לעבודה וחלקם לרכיבה.
ברפת,שהייתה רובה ככולה עשויה מתכת,רבצו כמה ראשי בקר משועממים.
כל החווה נראתה כזקוקה דחוף לטיפולם של מספר עובדים מסורים וחרוצים.
עליתי אל מרפסת קידמת הבית,וראיתי לפניי אדם מבוגר ודי נאה למראה.
כאשר שאל לרצוני,עניתי שאני מחפש עבודה,ונראה לי שיש כאן הרבה מה
לעשות.האיש לא היסס ואמר שיש עבורי מקום עבודה אצלו, אך שכרי יהיה
זעום ביותר,כי אין באפשרותו לשלם הרבה,מה גם שיאלץ לפטר את העובד
הקיים שלו כי אינו יכול להעסיק שני עובדים.
עניתי לו שאהיה מוכן לעבוד גם בשכר נמוך,אך שימנע מלפטר את העובד
שברשותו. ואם ישנה בעיית מגורים אהיה מוכן להשתכן במגורי העובד.
האיש היה שבע רצון מאד מדבריי, ואמר שאוכל להתחיל בעבודה כבר למחרת
ולתקן את הגדר סביב הבית וסביב האורווה,ואת מחסן הכלים אוכל למצוא
מאחורי הבית ליד האורווה.סיכמנו,והלכתי לעבר בית המגורים המשותף.
האור דלק,וריח מעופש היה באוויר.משנכנסתי,ראיתי אדם שבור,אשר למד
לחיות לבדו,עקבתי אחר תנועותיו ומשהו היה שונה בהן.
מיד כשחש בנוכחותי שאל אם אני הוא בעל החווה,עניתי בשלילה ושמי
הוא ,בן,ואני העובד החדש,טרם סיימתי את דבריי והוא מיד שאל אם הוא
מפוטר,עניתי שוב בשלילה, והודעתי לו ששנינו נעבוד יחד ונבצע כל עבודה.
והוספתי,שמגורנו יהיה משותף. לשמע זאת,פנה האיש באיטיות אל עבר
שידה שהייתה באגף השני,הביא עימו שק שינה ואמר, שאמצא עבורי שמיכה
טובה מתחת למיטתו. לאחר היכרות שטחית בינינו, השליך לעברי פחית של בירה קרה
ולגמנו אל תוך הלילה, עד אשר נרדמנו.
למחרת בבוקר השכים האיש לפני,ומזווית עיני ראיתיו עומד ליד הכירה,כשהוא מכין קלי
ומטגן ביצים.כשהבחין שהתעוררתי,שאל אם להכין גם עבורי,עניתי בחיוב.
תוך דקות הושיט לעברי צלחת עם כמה פרוסות קלי,משכתי אותה אלי,והבטתי
בתנועותיו המחושבות, באותו רגע הושיט האיש כף מחוררת ורחבה ועליה חביתה חמה
שאותה הניח על השולחן, במקום שהייתה קודם לכן הצלחת.הבנתי שהאיש עיוור לגמרי.
החטאת המיקום כנראה השפיעה עליו קשות, כי הוא השליך בחוזקה את הכף לכיור.
אכלנו מבלי להוציא הגה מפינו כל זמן הארוחה.
היה זה יום ראשון בשבוע, לא עבדנו בחווה, מלבד להגיש אוכל לבעלי החיים
אני הייתי חייב לתפור כמה כפתורים בבגדיי,והאיש עסק בניקוב חורים בחגורה
ישנה של מכנסיו, בתנועות של רצען מקצועי.תוך כדי,שאלתיו על עיוורונו,והוא
פתח בקול רפה וגולל בפניי את סיפורו.
זה קרה במלחמה, באחת מארצות המזרח הרחוק, הוא נלחם בתוך זוועות וזוהמה טבולה בדם
ובאותה עת, הכיר את האישה הכי יפה בעולם,שהייתה בנויה כפסל רומי מדויק, כעבור זמן, נולד
להם בן, שעדיין לא הספיקו להעניק לו שם. הוא עזר וסידר לאישה מקום מגורים
הולם, אך לאחר מספר ימים ובטרם הסתיימה המלחמה,התפוצץ לידו ארגז תחמושת קטן.
הוא נפצע פציעות שטחיות, אך איבד את שתי עיניו. לאחר ארבעה חודשים התעורר
בבית-מרפא במרכז הארץ. הלב התחמץ בקרבי, ופי היה יבש לשמע הסיפור.
לשאלתי, מדוע לא חשב לחזור אל אותה אישה, שלבטח חיכתה לו, השיב, כי איך
יכול היה להתאכזר ולשוב כך עם עיוורונו,אל תוך חייה, ובכך ליפול כנטל נוסף עליה, בעוד
היא מטפלת לבדה בבניהם. ולמרות הכאב שטלטל אותו בים של דאגה לשניהם,לא פסק רצונו העז
לחזור ולהביאם אליו ארצה. כי הוא אינו מכיר אדם, שיכול להיות כל כך אנוכי כלפי אהוביו.
הדמעות חנקו את גרוני, היה לי קשה לבלוע את הכאב, מחיתי את דמעותיי ללא קול.
הבטתי בפני אבי, דמעה גדולה זלגה על לחיו מתוך עינו העצומה.
שתקנו. לא היה צורך לומר יותר דבר.
כי לא העזתי לומר לו שאמי נפטרה בינתיים ממחלה קשה, ולא זכתה לראותו שוב בחייה.
מאותו יום מרגש,לא עזבתי את אבי עד יום מותו.
