רזית

רזית / צביה גולן

במשך שנים ארוכות תהיתי מדוע קראה לי אמי "רזית". חשבתי כי הרעיון לשמי בא מכך שהדבר שאימא אהבה כמעט יותר מכול היה לשמוע את חברותיה אומרות לה: "וואו, כמה רזית," או "שלא תרדי יותר גרם, זה כבר לא יהיה לך יפה בפנים." ידעתי שזו המחמאה הכי גדולה שהיא יכולה לקבל ממישהו, ולכן האמנתי ששמי נגזר ממנה. הייתי שומעת אותה מדברת עם חברותיה, ולא פעם שמעתי אותה מודה להן על המחמאות.

"רזית, ג'ניפר," אמרה לה פעם רונית.

"well, thank you my dear" , שמעתי את אימא מתמוגגת.

אימא המשיכה לקשקש מילים באנגלית בבית, כדי שהאוזן תתרגל לשפה הזו, למרות שלמדתי בבית ספר יהודי בלונדון.

אני, לעומת זאת, לא הייתי רזה בכלל, כך ששמי נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת. הייתי בוהה בדמותי כפי שנשקפה מן המראה, וחשבתי לעצמי: למי אני דומה, לעזאזל? אין בי אפילו שמץ של דמיון לאבא, וגם הבלונד של אימא זה לא ממש אני. מאיפה זה נחת עלי, השיער האדמוני הזה, ומה זה כל הנמשים האלה שזרועים לי על הפרצוף?

"טיפשונת," אמרה אימא, "את יכולה להיות באיזה color שתבחרי, זו רק שאלה של decision."

"אבל איך זה שאבא גבוה ורזה, ואני שמנמוכה כזו?" אימא חייכה אלי ואמרה: " for me you are a queen."

בשלב מסוים הפסקתי לשאול, אבל המבוכה המשיכה להיות חלק ממני. הייתי כבר בת 21, ספק אישה ספק ילדה, צעירה שכול החיים לפניה. יוני, אחי הבכור, כבר למד ב -London school of economics, וניסה לשכנע גם אותי ללכת ללמוד, למצוא עבודה זמנית, להרוויח קצת כסף. המון תכניות.

בפועל לא עשיתי הרבה מלבד לבהייה בטלנובלות בטלוויזיה, והאזנה כמעט אובססיבית לרדיו "לב לונדון", בעיקר לתכניות הנותנות לאנשים עצות ומנבאות להם את העתיד. שיחות ליליות עם אנשים מוזרים, שסיפוריהם הדהימו אותי בכל פעם מחדש: גבר מזדקן וערירי, מלצרית שהוטרדה מינית על ידי לקוח, מורה למחול שנפצעה בתאונת דרכים שקטעה את חלומה, איש מוזר שסיפר שלקח טרמפ בחורה עירומה, נתן לה את המעיל שלו, ובא למחרת לכתובת בה הוריד את הנוסעת כדי לקחת חזרה את המעיל, וגילה לתדהמתו שהבחורה נפטרה לפני שנים, ועל המצבה שהקימו הוריה בחצר מצא את המעיל שלו.

ערב אחד, עלה לשידור איש עצוב, שסיפר על עולם אחר, על ארץ מולדת, על ילדות שלא הייתה, על אישה אהובה שחמקה ממנו.

המראיין בתוכנית הלילה לא וויתר על תשובות: "לאן חמקה אותה אישה? מדוע? איך הרגשת כשזה קרה?" ובעיקר, "מתי נודע לך על הילדה?"

המראיין לא הירפה, והאיש העצוב ענה.

"היא הייתה יהודייה שנולדה בלונדון, עשתה עלייה לארץ, באה לביקור בעיר הבירה, נפגשנו, התאהבנו, אבל האהבה לא מומשה. אחר כך נסעה חזרה ללונדון, כתבה לי מכתבים, ביקשה שאשמור על קשר, אבל התחמקתי כאשר סיפרה לי שהתחתנה. אחר כך שמעתי שנולד לה בן. לא רציתי להפריע לחייה, אבל פתאום היא באה שוב לישראל, התקשרה אלי ולא יכולתי לסרב. פגשתי אותה, שהתה שבוע בבית שלי, אבל אני גבר של כבוד, לא נוגע באישה נשואה. כשנגמר השבוע, כמו כל הדברים הטובים שנגמרים בסוף, לקחתי אותה לשדה התעופה. כשהגענו התברר שהטיסה מתעכבת בלילה שלם, וכל הנוסעים קיבלו לילה במלון על יד השדה."

"don’t go", היא ביקשה ממני, " stay with me dear", התרפקה עלי. ניסיתי לסרב אבל היא כמעט התחננה: "let me be your queen for one night  ". שתינו קצת יין. בסוף זה קרה. למחרת בבוקר היא טסה ללונדון חזרה. כמה חודשים אחר כך החלה לשלוח לי תמונות. ילדה שמנמונת נולדה לי, קצת ג'ינג'ית, כמוני, מנומשת, מתוקה. ואהובתי? כבר יותר מעשרים שנה ישנה על אותה כרית עם בעלה, ושומרת את סודה הגדול.