שָמות

שָמוׁׂת / צביה גולן

זה לא שצירה לא אהבה בני אדם, פשוט הייתה לה בעיה עם שמותיהם. זו הייתה בעיה מיוחדת: יש אנשים שלא מסוגלים לזכור שמות. צירה זכרה אותם טוב מידי. הטבע לא מחלק תכונות לבני האדם על בסיס שוויוני.

"הזיכרון שלך סלקטיבי, את זוכרת רק מה שבא לך," קנטר אותה משה, אבל צירה ידעה שזה לא נכון בכלל, אין לה שליטה על הזיכרון שלה, והוא לוקח אותה לפעמים דווקא למחוזות אותם היא מבקשת לשכוח.

בשביל מה אני צריכה את כל ספר הטלפונים הזה בראש, היא חשבה לעצמה, אבל לא הייתה לה תשובה לשאלה הזו. היא עשתה המון ניסיונות כדי לשכוח: ניסתה לישון יום שלם כדי שהחלומות יישאו אותה הרחק מהמציאות, ניסתה לקרא הרבה ספרים ולהתחבר לדמויות ספרותיות שלא קיימות בחיים האמתיים, אפילו ניסתה לקחת כדורי שכחה, אבל כלום לא עזר. היא לא שכחה אף שם, והשֵמות עשו שָמות בנפשה. איזו צרה צרורה אני, היא חשבה לעצמה במרירות, אבל מיד נזכרה שהמילה 'צרה' היא מילה נרדפת ל'פילגש', ופילגש זו נעה, ואחר כך תמי, ואחר כך מלי...כולן עם שמות קצרים, יפים, בלי אותיות מעצבנות ר', שנשמעת רע כל כך, ופותחת מילים רעות כמו רוע, או רגל, שמזכירה לה מיד איזו רגל קלה יש למשה כשהוא בורח ממנה אל נעה או תמי או מלי. היא ידעה על כולן, ושמותיהן היו לה כעצם בגרון. משנה לשנה נוספו לרשימה הארוכה שמות חדשים, שהצער מנע ממנה לבטא בקול.

כמו החליט הגורל לשחק בה, בצירה, עוד קצת, היא הייתה מורה, מחנכת כתה שבה ארבעים תלמידים, מהם יותר מעשרים בנות. צירה מצאה פתרון, ונתנה שמות חיבה לתלמידותיה, מה שהוציא לה שם של מורה לתפארת, האוהבת את הילדים אהבה של ממש. 'נעה' נהייתה 'נינוש', 'תמי' – 'תיתוש', 'מלי' – 'מילוש', וכן הלאה. יחד עם זאת, כשהצטרפה גם מיכל לחבורה, זה כבר היה בבחינת הקש ששבר את לבה סופית. בין תלמידותיה היו שלוש מיכל. מיכל א', מיכל ב', מיכל לוי. צירה לא הצליחה להמציא עוד כינויים, והחלה לקרא להן 'היי, את.. כן, את... אני עוד לא פוזלת', ובבית הספר החלו לרנן שכדאי לה לפרוש, ושהיא כבר איבדה את הסבלנות לתלמידיה.

אבל הגורל לא שבע אף פעם.

צירה אמנם פרשה לגמלאות, אבל במפגשי יום ששי עם חברותיה, החלו אלו להוציא בגאווה את תמונות הנכדים. "נעה שלנו כבר הולכת," אמרה רבקה. "מיכל שלי כבר בת שנה, לא להאמין איך שהזמן טס," הוסיפה חנה, וצירה ניסתה להחליף בראשה במהירות את השמות, אבל התבלבלה לגמרי.

באופן מפתיע, שבע הגורל מתעתועי המשחק שלו בצירה, לפחות לזמן קצר, וכשנולדה נכדתה הבכורה, שאל אותה בנה: "מה דעתך על 'הילה'?" צירה ענתה ש'הילה' זה שם יפה, אין בו אותיות רעות,  ובכלל זהו שם נעים לאוזן.

הכול היה אולי נגמר בשלום, לולא החלה צירה לקרא לנכדתה פתאום 'ללוש', למרות בקשותיו של בנה, וחרף כעסה של כלתה, ושנתיים אחר כך הפכה גם נכדתה השנייה מ'יעל' ל'עלוש', כי אחרת היו שמותיהן עושות שָמות בנפשה.