ל"ג בעומר

                                  ל"ג בעומר/ נסים פרנקו

בשנים הראשונות למדינה, כאשר קרב היה איזה שהוא חג, היינו כבר חשים בו שבועיים

שלושה טרם בואו, ובשכונת פלורנטין ניכר היה הדבר באופן מיוחד משום התכונה הרבה

שהעסיקה אותנו כילדים שובבים נטולי רסן.

חג ל"ג בעומר היה חג של תחרות בין כל ילדי השכונה, שמנתה מספר רב של רחובות.

בחג הזה היו "סחיבות" רבות ויריבות שובבה בין כל הילדים. התחרות התבטאה בגודל

המדורה וגובהה, ובמספר חביות הנפט, הסולר, ובערימות העצים החבויות למשך הלילה.

תוך כדי הבערה, היינו מוסיפים דלק ועצים בלא הגבלה, עד אשר הלהבות הגיעו לחלונות

הבתים בקומה השלישית משני עברי המגרש, ששטחו היה כמאתיים מטרים רבועים בערך.

משני עבריו התרוממו בתי דיירים בני ארבע קומות, היו אלה בנינים ישנים מאד שאותם

בנו הבריטים כאשר שלטו בארץ.

שלושה שבועות לפני החג, כבר התארגנו לצבור כמויות רבות של עצים ודלק, אותם

החבאנו בחצרות הבתים המפותלות מתחת לפחים שטוחים ולברזנטים ישנים, שגם אותם

"סחבנו" בכל הזדמנות שהייתה. כמובן שהפקדנו שומרים לפי התור על השלל היקר.

מדי ערב, היינו הודפים קבוצות ילדים שבאו לגנוב מאיתנו את אשר אספנו בזיעה רבה

ותוך כדי כך החלפנו מהלומות קשות, לעיתים עד זוב דם.

בהגיע ערב החג, תחמנו על המגרש את קוטר המדורה, כמובן תוך כדי ויכוחים בקשר

לגודלה, הערמנו את ה"נאגלה" הראשונה של העצים שפכנו עליהם כמות רצינית של

דלק וחיכינו לצאתם של שלושה כוכבים ראשונים, כי זה היה הסימן שממש כבר ערב

והחג מתחיל. הילד החזק ביותר שלא העזנו אף פעם להתווכח איתו, או לסרב לו, הוא

זה שהצית את המדורה עם לפיד בוער טבול בדלק, כשהוא הולך ומקיף את המדורה

עד אשר מכל צד בערה האש. במרכז המדורה ניצב עמוד עץ גבוה ועבה, ואשר בקצהו

העליון יצרנו דמות מכוערת מעצים, בדים, וקש, ציירנו פנים מכוערות ועל בטנה של

הדמות נכתב השם "היטלר", שהוא היה אז האובייקט לשריפה.

הדיירים של הקומות העליונות הכינו מבעוד מועד את זרנוקי המים ליתר ביטחון, כי

בהגיע הלהבות עד לחלונות דירותיהם, הייתה סכנה שהזגוגיות תתנפצנה, וזה כבר

קרה לא פעם במקרים קודמים.

כעבור מספר שעות מתחילת הבערה, נשלחו ילדים אחדים "לסחוב" עצים ודלק

מהרחובות השכנים, הם היו חוזרים עם שלל, אך לרוב מטונפים וחבולים היטב,

וכל זאת כדי שלא תדעך האש מוקדם מדי, ותבער עד הבוקר הבא.

בבוקר, שהרי היה זה יום חופש מבי"הס, היינו נגשים לפחמים שנותרו בין אודי

העשן, כדי להניח תפוחי אדמה ובצלים בין הפחמים, מחכים זמן קצר, ובהיותם

רכים די הצורך ומוכנים לאכילה, היינו זורים מעט מלח ואוכלים בתיאבון רב.

מעולם לא טרחנו לכבות את אשר נותר מהמדורה, זאת עשו הדיירים עם זרנוקי

המים מחלונות בתיהם, תוך כדי קללות עסיסיות בכל השפות שהיו נפוצות בשכונה.

כך תם לו אחד החגים שמאד אהבנו, שאיפשר לנו כילדים להתבטא במעללינו,

אז, בשנות החמישים של שכונת פלורנטין האחרת, הישנה והטובה.

                                                 *