זאת אהבתי אלייך

אני כל כך מצטער,

שהעולם הוא אכזר.

אני מצטער,

על גורלנו המר.

אני מצטער,

כששם לא הייתי.

ומצטער,

כשלא עשיתי.

כי זאת לא אשמתך,

להשאר, לא היה ביכולתך,

ועוצמותייך האוזלות,

בימים – כלילות.

שנים עברו,

מים רבים בנהר חיינו זרמו,

תמיד אהבנו,

תמיד ידענו.

כי יש אי שם.

אחד את השנייה.

ואז בא הצבא,

הביא עמו שתיקה ארוכה,

ובדממה,

חלף.

הייתה זו עוד תקופה,

ודאי הותירה אותך מעט תשושה,

אך ידעת,

כי ימים טובים יותר עתידים לבוא.

ובוא אבוא –

אואזיס את, שם במדבר,

ושיחתנו שופעת,

וידענו אנו, לא מכבר,

שאהבתנו מנצחת.

אני מצטער,

הייתי צריך אותך להבין,

הרי זה אני שצרח בלילות הינקות,

וחייך בידי מיתרי קולי, זו לא שטות.

זה אני,

זה אני,

זו אהבתי - - -

אלייך – אמא.