שִׁיר אֲהָבָה חוֹרְפִי

כּשֶׁבָּחוּץ שׁוּב יֹוֵרד לוֹ הָגֶשֶׁם,

וְאָת בְּשְׂמִיכָת פּוּךְ חָמָה.

סְתָם  רָצִיתִי אֵלָיִיךְ לָגֶשֶׁת

וְלוֹמַר לָךְ מִתוֹךְ הַנְשָׁמָה.

שֶׁאוּלַי הָשָׁמָיִם בּוֹכִים,

וְהַרְחוֹב שׁוּב מוּצָף בִּדְמָעוֹת,

אֲבָל הַפְּרָחִים שׁוּב פּוֹרְחִים,

וְהָרָקֶפֶת יָפָה עַד לִמְאוֹד.

וְהָחוֹרֶשׁ, זָקוּף בְּעֵצָיו,

גַּם הָלִימוֹן הִצְהִיב זֶה מִכְּבַר,

אוּלַי הָחוֹרֶף שׁוֹלֵט בָּמֵרְחַב

אֲבָל אִתָךְ הָחוֹם לֹא נִגְמַר.