שִׁיר אֲהָבָה חוֹרְפִי

כּשֶׁבָּחוּץ שׁוּב יֹוֵרד לוֹ הָגֶשֶׁם,

וְאָת בְּשְׂמִיכָת פּוּךְ חָמָה.

סְתָם  רָצִיתִי אֵלָיִיךְ לָגֶשֶׁת,

וְלוֹמַר לָךְ מִתוֹךְ הַנְשָׁמָה.

אוּלַי הָשָׁמָיִם בּוֹכִים,

וְהַרְחוֹב שׁוּב מוּצָף בִּדְמָעוֹת,

אֲךְ בְּחֵלְקָת הַפְּרָחִים שֶׁפּוֹרְחִים,

הָרָקֶפֶת יַפְתָה עַד מְאוֹד. 

וְגַּם הָחוֹרֶשׁ יָרוֹק בְּעֵצָיו, 

עם לִימוֹן שֶׁהִצְהִיב זֶה מִכְּבַר,

וְהָקוֹר שׁוּב אוּלָי שׁוֹלֵט בָּמֵרְחַב

אֲבָל אִתָךְ הָחוֹם לֹא נִגְמַר.