המלך והעלמה. מאת תמנע קורץ.
סדק קטן נגלה בקיר הארמון.
המלך נבהל.
"הרי סדק קטן יהפוך במהרה לשבר. כל אוצרותיי יהיו גלויים לכל עין. כל שאספתי בחלוף השנים, כל זה יהיה פרוץ לכל עובר אורח."
מהר, מהר קורא אליו המלך את המומחים. במהרה הם מתכסים עצה וסותמים את הסדק.
"רק לא לזמן רב מלכי," הם לוחשים לו, חוששים מחרון אפו. "לא לזמן רב, כי גם לחומר עייפות משלו. גם הפלדה החזקה ביותר בעולם, נשחקת עם הזמן."
אך המלך לא שט ליבו עליהם. שוב מוגנים אוצרותיו.
ומחוץ לארמון מתהלכים להם פשוטי העם.
לא רעבים הם ולא עניים. רק רוצים הם לחזות ביופי הרב והקסום של אוצרות המלך. אחד מהם מתדפק על שערי הארמון:
"אדוני המלך!" הוא זועק, "לא תוכל לחיות כך לעד מאחורי הקירות. עמך אוהב ומכבד אותך. אל תיתן למלכותך להפוך לזרותך. אין אנו חפצים במה ששלך, רק רוצים אנו לראות את פניך. רק רוצים אנו לדרוש בשלומך, כי מלך טוב אתה."
מול כיסא המלך מתייצב הנביא.
"אדוני המלך!" הוא אומר, "אל תדאג. כי מספרת הנבואה, שיום יבוא ואישה רבת חסד תופיע על מפתנך ולא תוכל עוד להסתתר מפני האהבה. היא לא תדרוש ממך דבר ולא תבקש ממך מאום. רק לאהוב אותך, זה יהיה כל רצונה. אם תשכיל באותם רגעים לפתוח את ליבך אליה, אם תהיה אמיץ דייך לאהוב אותה בחזרה – או אז תגלה את האוצר הגדול בעולם! לא תפחד עוד על קירות הפלדה, לא תחשוש לצאת את שערי ארמונך, לא תצטרך עוד לשמור את אוצרותיך לעצמך.
אישה זו תהיה מלכתך והיא תהלך לצידך קורנת באור יקרות, על כי אתה, מלך טוב ואדיר הסכמת לחלוק איתה אהבה. ואתה תהלך איתה בגנים, ברחובות, ביינות אנשים ולא תחשוש, כי אהבתה של אישה זו אמיתית היא וכל הזמן לצידך.
ועמך ינופף לך בכבוד ויאהבו אותך האנשים הפשוטים, כי תחלוק עימם את אוצרותיך, כי תיתן להם לחזות ביופייך ובטוב ליבך.
אך מלכי הטוב, כה גדולה היא בדידותך, כה זרה לך היא האהבה, עד כי תבוא אותה האישה ואתה תרחיקנה מעליך, כי חושב אתה שאינך ראוי לאהבה וכשתעשה כן, יגדל כאבך וירבו ייסוריך , כי תדע שאין עוד אישה כמוה בכל העולם."
ויעברו חודשים וימים רבים והנה יום אחד יצא המלך למסע בארצות שמעבר לים.
אולי שם ימצא את אותה האישה, כי לא נמצאה היא עד כה.
אך בעוד הוא תר בארצות ניכר והנה הגיעה השמועה לאוזניו, כי אותה העלמה, כנראה נמצאה באחת מארצות השפלה, הקרובות כל כך לארצו.
המלך, שמעולם לא ידע אהבה, הרגיש איך ליבו מנתר לו לפתע וחיוך דק נראה על שפתיו.
מהר, מהר הועמסו מטענים על אוניות גדולות, עוגן הורם ומפרשים נפרשו אל הרוח והמלך יצא בדרכו חזרה, לראות אם אכן ממתינה לו האהבה.
בהגיעו חזרה אל ארמונו והוא עייף עד מאוד מהדרך ובחלוף יממה אחת והנה נשלחה והובאה אותה העלמה והוכנסה אל חדרי חדריו.
ויראה המלך למולו עלמה צעירה ונאה – אך אויה! פשוטת עם היא ואינה הדורה במחלצות ובגדי פאר. אין היא מטופחת כגבירות החצר הענוגות שהכיר כל חייו.
והשפיל המלך את מבטו, כדי שלא תראה העלמה את אכזבתו.
אך בדברה, שמע לפתע המלך דברים, שלשמוע חיכה כל חייו:
עלמה זו ידעה לתאר בדיוק מופלא איך נראים אוצרותיו ועלמה זו, ידעה לספר על הדברים שאהב.
כשהעיז המלך והרים מבטו, ראה את חיוכה של העלמה וראה את עיניה ואור יקרות זורח מהן – וליבו ניתר בקירבו.
ויאסוף אליו המלך את העלמה ועטף אותה בזרועותיו.
וראה המלך, שלמרות שאינה הדורת מחלצות היא ובגדי פאר, הדורה היא במבטה, בחיוכה ובנוכחותה. ולמרות שאינה מטופחת וענוגה היא כגבירות החצר, מלאת רכות ועדינה היא העלמה ומגעה חמים ומלטף וטובות מילותיה וטובים סיפוריה וצחוקה ממלא את ליבו.
וסדקים נפרצו בחומות הפלדה...
ויראה המלך את הסדקים ויבהל עד מאוד.
"הכיצד זה יראו נתיניי, כי למלכתי בחרתי בפשוטת עם? הכיצד זה אתהלך עימה בגנים ואינה הדורה היא בבגדי פאר? הכיצד אהלך עימה ברחובות ועמי יראה כי אינה דומה לגבירות החצר? לא. לא אוכל בבושה כך לחיות." והרחיק המלך את העלמה מחדרי חדריו.
אך ליבו, ניתר בקירבו מכאב. כי ידוע ידע המלך, שכמוה לא ימצא לו בכל העולם – וגם לא בין גבירות החצר.
ויחשוב המלך:
"אם תלמד את דרכי הגבירות, כי אז תנהג כמותן – ועדיין תהיה טובה וחסודה."
והשאיר אותה המלך בתחומי הארמון. וילבישנה במחלצות ובבגדי פאר ויתן לה בשמים ותמרוקים למען תהיה מטופחת.
ותהלך העלמה בחצר בין הגבירות והמחלצות חונקות את גופה וריחות הבשמים שיקרו את אפה – ודעך חיוכה.
ותסתגר ימים רבים בחדרה, אהבתה כואבת בליבה. אך אהוב אהבה את המלך, כי ראו ראתה את יופיו ואת טוב ליבו, שניגלו לה בחדרי חדריו.
כי הצליחה לפרוץ סדקים בחומת הארמון.
ובימים יפים, כשרוחו של המלך טובה עליו והעלמה נראית הדורה בעיניו, לוקח אותה המלך איתו לטיוליו. ועמו מנופף אליו ועמו אוהב אותו והעלמה לצידו קורנת באור יקרות, כי ברגעים אלה מראה המלך את יופיו וטוב ליבו, כי אהבתה ממלאת אותו.
אך המלך, לא שט ליבו אל כאביה. לא ראה המלך כי המחלצות חונקות אותה ואינן הולמות את מראיה. לא הריח המלך את ריחה העדין והמתוק של העלמה, כי ניחוחות הבשמים שיקרו גם את אפו שלו.
אך העלמה לא התלוננה על כאבה, כי בלב ליבה האמינה שמאמציה טובים ואהבתה חזקה וביום מן הימים יפרצו הסדקים את חומות הארמון והמלך יחזיר לה אהבה.
ולא תדרוש העלמה מן המלך דבר ולא תבקש ממנו מאום.
רק באהבתו חפצה. אך ידוע ידעה העלמה כי עד שיקרסו חומות הארמון, ניתנת לה אהבתו של המלך רק בחדרי חדריו.
ותיראנה גבירות החצר בכאבה, כשהיא פוסעת ביניהן.
ותאמרנה הגבירות לעלמה:
"אנו שחונכנו וגדלנו כגבירות כל חיינו, לא נדע דרך אחרת לנהוג בה. אך למרות שגבירות אנו – אותך יאהב המלך. ולמרות שמטופחות אנו – לא בנו יחפוץ המלך. ואת, שיופייך אינו בבגדיך, למה זה תמשיכי לרצות את המלך? מדוע זה תכאבי כל כך? הרי ייטב לך ללא בגדי הפאר. הלא תעדיפי לחיות כפשוטת עם. עד מתי תתייסרי כך בציפייה לאהבתו – הרי ראוייה את להיות מלכתו."
ותרים העלמה מבטה ועיניה בורקות ודמעותיה נשרו, נוצצות כיהלומים.
ויראו הגבירות כי למרות הכאב הנורא, האור בעיניה עדיין זורח באור יקרות.
וידעו הגבירות כי אוהבת היא את המלך עד מאוד.
כי אוהבת היא אהבת אמת. ויצא ליבן אליה.
ויתכסו עצה יחדיו כל הגבירות והחליטו לעזור לעלמה.
נשף מסיכות הוכרז ברחבי הממלכה. נשף שבו הגבירות כולן ילבשו לבן והגברים כולם יעטו בשחור ומסיכות על פניהם, זהות לחלוטין.
ויתהדרו גבירות הממלכה במיטב מחלצותיהן הלבנות והגיעו בהמוניהן אל הארמון.
ויעמדו הגבירות בצידו האחד של אולם הנשפים, זוהרות בלבן וביהלומים.
ובצידו השני של האולם, היו הגברים מסתוריים, עטויים מסיכות זהות וחליפות שחורות.
הכרוז הכריז: "על כל גבירה לגשת ולבחור לה בן זוג – ולחשוף את פניו. זו שתמצא את המלך, תרקוד איתו כל הלילה ואולי גם תהיה למלכה!"
והמלך עמד, מוקף בעשרות הגבירים, פניו חבויות מאחורי מסכה וליבו הולם בחוזקה. בעיניו תר וחיפש, בין כל מלמלות התחרה והיהלומים, אחרי עלמתו.
האם תמצא אותו?
אך ככל שתרו עיניו עוד ועוד בין הגבירות, לא יכל למוצאה.
לפתע כולן, כל הגבירות בלבן, נראו אותו הדבר. וליבו נמלא חרדה.
"אם אני אינני יכול לזהות את עלמתי בין כולן, כי דמו זו לחברתה, איך תדע עלמתי מי אני, כשהנני עטוי מסכה זהה לחבריי?" ונעצב ליבו של המלך.
מפוחד הביט המלך בגבירות הנוצצות, ניגשות אחת, אחת אל קהל הגברים, בוחרות את בני זוגן, מרימות את המסכות וחושפות את פניהם.
כשהתקרבו, ניסה לזהות את פניהן, אך מרוב פחד שמא תבחר בו מישהי, שאינו חפץ בה, השפיל מבטו במבוכה.
אט, אט התרוקן קהל הנשים הלבן.
גם בקהל הגברים כבר נותרו מעטים ומספרם לא עלה על תריסר. לחלקם אף יתכן ולא תמצא בת זוג – וביניהם, היה גם המלך.
לפתע, השתרר שקט באולם.
המלך הרים את מבטו וראה שבצידו הנשי של אולם הנשפים, ניצבה לה לבדה, גבירה אחרונה, שלא הבחין בה עד כה. אך כשמיקד מבטו הבחין לפתע המלך כי לא במלבושי גבירה היא ניצבת, כי אם בשמלת פשטן לבנה. צווארה וידיה חשופים היו מתכשיטים – אך למרות הופעתה הפשוטה, זהרה העלמה באור יקרות.
ליבו של המלך הלם בחוזקה, כשחצתה העלמה את רצפת אולם הנשפים, אל עבר קבוצת הגברים הקטנה שעוד נותרו.
היא עצרה במרחק קצר מהם והמלך הביט בה, משתאה על יופייה הרב, על האור שזרח ממנה ואפילו את ריחה המתוק, יכול היה להריח.
העלמה העבירה מבטה על פני המסכות הכהות. היא ידעה כבר מרחוק מי הוא אהוב ליבה. שום מסכה בעולם לא תוכל להסתיר את ליבו מפניה.
בכוונה תחילה השתהתה, התמהמה בבחירתה.
המלך מאחורי מסכתו, רק בקושי הצליח להסתיר את הרעד שעבר בו.
העלמה משה ממקומה.
בתחילה היה נדמה למלך, שהנה, בחרה היא במישהו אחר – וליבו צנח.
אך כעבור שנייה, סובבה ופניה אליו והושיטה ידה לעברו.
בעדינות ובזהירות הסירה את המסכה ובידה הרכה ליטפה את פניו האהובות של המלך.
הקהל מסביב פרץ בתשואות רמות ובמחיאות כפיים סוערות.
הכרוז הכריז על הזוכה – אך המלך והעלמה לא שמעו דבר.
עיניהם הביטו אלו באלה באהבה.
העלמה חייכה באושר ודמעה זרחה בעינה.
המלך, חבק בידו האחת את מותניה של העלמה וקרב אותה אליו.
בידו השנייה ליטף בעדינות את פניה וחיוכה ומחה את דמעתה.
כשנשק המלך על שפתיי העלמה, סדקים נפרצו בקירות הפלדה.
וחומות הארמון קרסו מרוב אהבה...
-סוף-
