קומץ אנשים עמדו ליד תלולית העפר. היו שם כמה קשישות מבית האבות שבאו במכונית עם אֵם הבית, שאחזה בידה צרור פרחים. הפרחים היו די עלובים, כבר הורידו את ראשיהם, נבולים היו כמו רוב האנשים שעמדו שם. אפילו מניין לא הצליחו לאסוף, היו רק שבעה. הגברים היחידים היו סותמי הגולל, בעלה, חתנה, שני חברים ומנהל הטכס. יואל היה כרגיל בנסיעה, יגיע רק בסוף השבוע. גם נדב לא יכול היה להגיע, הוא מפקד על משמר כבוד באיזה שהוא בית קברות צבאי, היא לא זוכרת איזה.
מצאה לה אמא שלה זמן למות כדי להיקבר ביום הזיכרון לחללי צהל. רצתה לדחות את הלוויה ליום אחר, אמרה גם שמחכים לנכד, אבל בחברה קדישא אמרו שלא דוחים, נכד זה לא דרגה ראשונה. בגלל התנועה לבתי הקברות הצבאיים קבעה לשעה שלש, למרות שבירקון אין חלקה צבאית והאזכרות הן בין כה וכה בבוקר עם הצפירה. לפחות לא תהיה בעיה לזכור את יום השנה.
נעצה את מבטה בגוף שהיה מונח עטוף על עגלת הנשיאה. היא לא זוכרת את אמא שלה ארוכה כל כך וכה דקה. השחור ריצד אל מול עיניה, יריעה גדולה של בד שחור. חיוך הבליח על שפתיה והיא לחשה לענת שעמדה לצידה.
"סבתא בטח הייתה מנצלת את הבד לתפור שמלה שחורה קטנה, שמלה שמתאימה לכל אירוע, קלאסיקה."
"ש...ש...ש... אמא די."
"זה בסדר ענתי, אל תדאגי אני לא אעשה בושות."
אחד מנושאי האלונקה ניסה לקרוא לכמה גברים שעבדו לא רחוק משם כדי להשלים מניין, אבל היא רצתה שכבר יסיימו, אז לא יגידו קדיש. היא תשלח את גידי לבית הכנסת, בעד תרומה נאותה שיתנו יגידו שם כל יום קדיש. לאמא שלה זה בין כה וכה לא משנה, היא אף פעם לא הייתה בבית כנסת, בעצם לא אף פעם. היא הייתה פעמיים, באה אל טכסי בר המצווה של הנכדים, אבל גם אז רק בשביל לזרוק את הסוכריות, אפילו לקריאת ההפטרה היא אחרה. שיקרה ואמרה ש"הילד קרא כל כך יפה, בכלל לא זייף." מאיפה היא ידעה?
הנמלים הגיעו, שחורות וקטנות החלו לטפס במעלה רגליה ולעקוץ עקיצות זעירות אבל מטרידות, היא התחילה להוריד אותן ממנה, היא עשתה זאת בתנועות קטנות, מנסה לא למשוך תשומת לב, כדי להימנע מאותן שאלות מביכות, "מה יש לך?" אבל הן המשיכו להתקדם בשורה, ראש נוגע בבטן, והיא ראתה את המחושים נעים ומגששים וכבר הגיעו אל הזרועות. למה אף אחד לא אומר כלום? למה הם לא מסיטים אותן מדרכן אליה? הגירוד נעשה בלתי נסבל וכבר הגיעו אל מפתח החולצה, שהקריעה שנעשתה בה, הגדילה אותו.
רותי ניגשה אליה, הניחה יד מרגיעה על כתפה ובידה השנייה חפנה את שתי ידיה, "ששש... הן תכף תעלמנה, זה כבר נגמר."
רותי הבחינה בנמלים, וגם אם היא לא ממש רואה אותן היא יודעת שהן שם. כשהן היו ילדות קטנות והנמלים היו באות, רותי הייתה מגרשת אותן. לפעמים הנמלים נכנסו לכתה והיו מטפסות עליה בדיוק כשהמורה הייתה שואלת אותה שאלה, היא הייתה מתחילה להתגרד והתשובה הייתה נעלמת. המורה נהנתה לנצל את המצב ולגעור בה ולהעיר הערות שהעליבו, ואז רותי הייתה לוחשת את הלחש שלה, מילות קסם, שהיו מסלקות את הנמלים ומחזירות את המילים של התשובה. היא תמיד יכולה לסמוך על רותי, רותי אף פעם לא תאכזב אותה.
נושא האלונקה, זה עם הכרס הגדולה שבלטה מבעד לחולצה הפרומה, שפעם הייתה לבנה וכעת יש לה צבע בלתי מוגדר מין אפור מלוכלך כמו לציצית שלבש מתחתיה, הצליח למצוא שלשה עובדים שחפרו במרחק כמה שורות מהם. הם נראו לה ערבים, בטח פלסטינאים מהשטחים, אבל מה זה חשוב העיקר שכבר יגמרו את כל המלמולים ואפשר יהיה ללכת. אמרו "קדיש" ו"אל מלא רחמים" וסוף סוף סיימו. אֵם הבית הניחה את זר הפרחים על תלולית האדמה ובאה ללחוץ לה את היד. אמרה איזו אישה עדינה הייתה אמא שלה וכמה היא תחסר להם, גם יתר הזקנות מלמלו משהוא והלכו בעקבות אם הבית. הקשישה שגרה בדירה ליד אמא שלה החזיקה את ידה ולא הרפתה, "כל כך אהבתי את זושה, זאת אומרת את אמא שלך." מה ההסבר המגוחך הזה ברור שזושה זו אמא שלי. רחל ניסתה בעדינות למשוך את ידה, "תגידי מה שלום מישו, אבא שלך?" עוד כמה תנועות והצליחה לחלץ את ידה, מלמלה משהו בלתי ברור והפנתה את גבה. הזקנות האלה, לא יכולות בלי קצת רכילות. הן תחזורנה לבית האבות ותתארנה בהרחבה את ההלוויה, זה נותן להן את ההנאות הקטנות של החיים. במשך יום או יומיים עוד ימשיכו לדבר בה סביב השולחנות העגולים בחדר האוכל, "שמעתם, זושה מתה ומישו, הבעל שלה, לא היה בהלוויה, מסכן הוא בסיעודי לגמרי קַפּוּט." אחר כך יכנסו דיירים חדשים לדירה שלהם בבית האבות וזושה ומישו יעלמו לעד.
עוד כמה לחיצות יד וזה נגמר, אפשר ללכת הביתה. אחרי השבעה היא תפנה את הדירה של אמא שלה בבית האבות. שום דבר היא לא רוצה לקחת משם, היא תזרוק הכל. תבקש מענת לבוא איתה ויחד ימיינו, את הבגדים ואת הספרים יעבירו לשימוש חוזר בין דיירי הבית ואת היתר יזרקו. אולי היא תיקח את מכונת התפירה מתוצרת "זינגר" ותשים אותה ליד דלת הכניסה בבית, היא יכולה לשמש מעמד לטלפון ולמכתבים שגידי נוהג להשליך על השולחן בסלון. "כן," חשבה, "המכונה עם הגוף הנסתר בתוכה, בהחלט תתאים לנישה בכניסה ותשחרר את הסלון מאי הסדר של גידי."
אמא שלה הייתה תופרת. לא סתם תופרת אלא תופרת סלון, "הכל גימור ביד," נהגה להסביר למי שהיה מוכן לשמוע, והייתה מוסיפה, "תסתכלו על צד שמאל, ממש אי אפשר לדעת איפה צד ימין ואיפה שמאל." כמה תסכול היה בדיבורים האלה, במקום ללמוד באוניברסיטה ולקבל תואר, היא למדה קורס תפירה. מודעה קטנה, עם ציור של אימום חייטים, בתחתית העמוד בעיתון "בית-ספר לתפירת סלון מרים". היא אמנם הלכה ללמוד תפירת סלון, אבל היא לא הייתה 'לוֹלָה-בֵּר'. לולה-בר הייתה קלסה, כל נשות החברה תפרו אצלה. להזכיר אותה בנשימה אחת איתה זה חילול קודש, אבל היא לא התביישה להגיד שהיא תופרת כמוה. "כשהייתי אתמול בקונצרט, הייתה שם מישהי עם שמלה של לולה, בדיוק כמו זו שתפרתי ל..." כמובן שההגדשה הייתה על הקונצרט. עיניה היו נדלקות והייתה מתחילה לספר "אך, איזו נגינה אלוהית, איזה גאון הרובינשטיין הזה, ובכלל אם היית יודעת מי הכל היה שם..." רחל חשבה שאמא שלה הייתה מגיעה לאורגזמה מעצם המחשבה שהיא כמעט והתחככה באנשים החשובים האלה. לפעמים באותן שנים רחוקות, בגלל אי אילו אילוצים אחת מחברותיה, איזו פראו דוקטור, לא יכולה הייתה ללכת לקונצרט ואז אמא שלה קבלה את כרטיס המנוי שהתפנה. זו הייתה הזדמנות ללבוש את הפֶּלֶרִינָה מפרווה, אותה שכמיה קצרצרה, שנשמרה בארון לאירועים מיוחדים, שהתרחשו בחורף החמים של תל-אביב. כל חייה, בלי לתת לעצמה דין וחשבון על כך, היא ניסתה להדמות לחברותיה 'המסודרות'. הן הרי גדלו ביחד, באו מאותו מִילְיֶה, אז איך זה שכאן היא צריכה לתפור לנשים אחרות כדי להתקיים, ולקבל פרורים מצלחתן.
בשנים האחרונות, אחרי שאבא שלה אושפז במחלקה הסיעודית, היה לאמהּ מינוי לפילהרמונית. זה היה הלוקסוס היחיד שהרשתה לעצמה. אמנם זה היה מקום גבוה ביציע ובצד, "אבל האקוסטיקה מצוינת, שומעים נהדר מכל מקום." רחל אף פעם לא הבינה למה לא רכשה מינוי שנים קודם לכן, מאז הפיצויים מגרמניה יכולה הייתה להרשות לעצמה הרבה דברים.
ביום שלישי בבוקר היא באה לפנות את החדר בבית האבות, כשנכנסה לדירה הכה באפה הריח, ריח בושם מתקתק, שעדיין היה ספוג בקירות, והשבוע שחלף לא הספיק לטשטש את עקבותיו, זה היה ה"שאנל חמש" של אמא שלה. כל החיים אמא שלה הזליפה על עצמה "שאנל חמש". אולי אם היו פותחים את החלון ומאווררים קצת...
לפני שנים, באיזה גילגול קודם, כשרחל חזרה מהנסיעה הראשונה שלה לאנגליה, הביאה לה בושם אחר. אבל אמא שלה מעולם לא השתמשה בו, וכשענת התגייסה, היא נתנה לה את הבושם כמתנת גיוס. היא נזכרה כעת בסיטואציה המוזרה ההיא, ענת פתחה את האריזה הצבעונית וגילתה את הקופסה הישנה, היא הייתה דהויה ונייר הצלופן כבר התחיל להתקלף.
"תגידי אמא, מאיפה סבתא הביאה ענתיקה כזו?"
"את יודעת, סבתא רגילה לחנויות שלה, אלה הישנות ברחוב בן-יהודה," יצאה להגנת אמה.
"בחייך, הרי יש לה אוטובוס מהבית ישר עד המשביר. אבל מה אני אגיד לך אמא, היא בחרה אחלה בושם."
רחל חייכה, לפחות היא קלעה לטעם של הבת שלה. חשבה רק על האכזבה שבודאי תהיה לענת כשתפתח את הבקבוק, השנים שחלפו בטח שינו את הריח וכל דמיון בינו ובין ריח הבושם היקר והטוב יהיה מקרי. לא היה לה מושג למה אמא שלה שמרה את הבקבוק הזה כל השנים, יותר מעשרים שנה הייתה הקופסה הזו טמונה איפה שהוא בין תחתונים וחזיות. זה היה כנראה יקר מדי לתת לעוזרת, ולא הייתה בטוחה לגבי החברות, אולי לגביהן זה זול מדי. וכך נשארה הקופסה וחכתה להזדמנות, שבאה עם גיוסה של הנכדה. מעניין כמה עוד מתנות ארוזות היא תמצא עכשיו, מוסתרות תחת ערמת המצעים או בין ממחטות וגרביים.
רחל פתחה לרווחה את החלון, הסיטה את כנפי התריס ועמדה במרכז החדר. לרגע דימתה לשמוע בחדר השינה את אמה גוררת רגליה בנעלי הבית המרופטות שלה, אלה שעוד חבל לזרוק, ועוד רגע תיכנס ותדרוש לסגור את החלון כי יש רוח פרצים. אף פעם לא הצליחה לשכנע את אמא שלה, שאין רוח פרצים מכוון אחד, צריך עוד פתח כדי ליצור רוח פרצים. אבא שלה כשעוד היה שם, היה תמיד מנפנף בידו, "תעזבי, תסגרי את החלון מה איכפת לך, למה לעשות עניין מכל דבר." כל כך הרבה דברים הוא עשה ולא עשה למען שלום בית.
התעשתה והביטה סביב כמו במשחק הילדים, "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי אני מושיטה את ידי..."לְמה? במה להתחיל? היא לא צריכה למהר, אמרו לה במשרד שיש לה חודש כדי לפנות את הדירה ואחר כך אם יישארו חפצים, הם יעבירו הכל למחסן במרתף, ובעד תשלום סמלי היא יכולה להחזיק את הדברים שם עוד כמה חודשים ואם לא יהיה לחץ אז גם יותר. מה פרוש לא יהיה לחץ, האם הכוונה שהדיירים ימותו לאט יותר? בהפרשי זמן יותר גדולים?
חיפשה את אמא שלה בחדר אבל היא לא הייתה שם, היא לא השאירה אחריה שום חותם, פרט אולי לווזות מקריסטל שעמדו על מפיות לבנות ומעומלנות של תחרה. נזכרה כעת, שפעם מאחת מנסיעותיה לחו"ל, הביאה מפיות בד רקומות והחליפה את מפיות התחרה שהתחילו להתבלות בקצוות. למחרת מצאה את מפיות התחרה במקומן מתחת לווזות הקריסטל ואת החדשות, ארוזות בשקית נייר, מחכות לה ליד הטלפון בכניסה, שום הסבר לא ניתן ויותר לא דובר בכך.
שתי תמונות היו תלויות על הקיר אבל לא היה בהן כל יחוד היו אלה צילומים סתמיים כל כך. כמו שלא היה יחוד גם לרוב החפצים מסביב.
הובילה את מבטה סביב על הרהיטים בחדר, ספה חומה שולחן נמוך צר וארוך מפית תחרה ועליה ווזה מקריסטל עציץ נבול שתי כורסאות ומנורה עומדת ביניהן. אם הייתה כותבת את זה בחיבור בבית הספר הייתה מקבלת ציון נמוך עם הערה, שהתיאור שנתנה משעמם מאד וחסר מעוף.
