תהומות הנפש

אני ממש לא יודעת אם זה אמתי או רק בדמיונות שלי, כי
החלומות שלי נראים כל כך אמתיים לפעמים, שזה פשוט
הזוי. אם אני שותה משהו לפני השינה, זה עוד יותר גרוע. אני
מתעוררת בבוקר ובטוחה שזו אמת, לוקח לי זמן להתעורר
באמת ולהבין ששוב רק חלמתי, אם כי יש מצבים שזה ממש
נפלא להבין שזה היה רק חלום, יותר נכון – סיוט, כזה שממש
קשה לך להתאושש ממנו. בסיוטים האלה שלי, מושיקו הולך
עם אחרת. ככה, כשאני עם עצמי עכשיו, אני יכולה להגיד את
זה הכי ברור והכי חזק, ואני לא צריכה לחשוש ממה שיגידו, או
מה זה אומר עליי אם הוא צריך נשים אחרות. פשוט להגיד בקול
רם את הפחד שלי, כמו שאומרים– להתמודד בצורה הכי
ברורה והכי טובה, זה להגיד בקול רם מה מפחיד אותי יותר
מהכול. לפעמים יש לי נקיפות מצפון שמה שמפחיד אותי יותר
מכל דבר אחר זה שהוא ילך עם אחרת, כאילו שאין בעולם
הזה מספיק צרות, ובאמת, איך זה שהפחד הכי גדול שלי איננו
מחלות או תאונות, אפילו המוות לא מפחיד אותי, כמו המוות
הזה שיקרה לי בעודי בחיים, כשאני אחשוב עליו עם מישהי
אחרת.
זה עוד הרבה יותר מוזר ממה שזה נראה, כי הכתובת הייתה
על הקיר כל השנים האלה, זו רק אני שבחרתי להתעלם, לשחק
אותה בת יענה, להכניס את הראש לחול ולא לראות את מה
שמתנוסס מול הפרצוף שלי כבר שנים. אין ספק שאני חולת
נפש, בדיוק כמו שהוא אומר, אם אני ממשיכה להיות אִתו ולא

קוראת את מה שכתוב שם באותיות של קידוש לבנה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, זה היה שם עוד הרבה לפני
שהתחתנו. זה היה שם תמיד.
פעם, לפני שהתחלתי לחטט לו בדברים (ואולי תמיד
חיטטתי?), ממש במקרה, אבל ממש במקרה, חיפשתי משהו
במגרה שלו בבית של אבא שלו. הוא עוד גר שם, בחדר הזה
הקטן, עם תמונה של בחורה עירומה על הקיר ליד תמונה של
שחקן כדורסל, אלף פעם הוא אמר לי את שמו של השחקן,
אני פשוט לא זוכרת. אני גם לא זוכרת מה חיפשתי במגרה
שלו, אבל פתאום היד שלי שלפה משם תמונה של בחורה, לא
עירומה, רק תמונת פספורט כזו, ואפילו שזה היה בשחור לבן,
ראו בבירור שיש לה עיניים בהירות, והפה שלה חייך, ואני
הפכתי את התמונה לצד השני בשביל שהיא תפסיק לצחוק לי
בפנים, וראיתי הקדשה מאחור, למושיקו היקר, תודה על לילות
מדהימים ביחד, והיו שלוש נקודות בסוף המשפט. איזה לילות
מדהימים היו לך אִתה, מושיקו, רק תענה לי, והוא מסתכל עליי
בפרצוף של לא מאמין, וכועס על החיטוט, ומתעלם מהשאלה
שלי בכלל, ותגידי תודה, רינה, שאני לא זורק אותך עכשיו
לכל הרוחות על זה שאת יושבת לי בתוך הווריד. אבל אני לא
מוותרת, רוצה תשובה כדי שאוכל להירגע, כל דבר שהוא יגיד
אני אקנה, אני אאמין לכל שטות עכשיו, רק בשביל לא לקרוא
את מה שכתוב לי מול הפרצוף.
בסוף הוא מתרצה, ומספר לי סיפור מעשיות מזעזע על בחורה
מסכנה שאין לה משפחה והיא נאנסה, והוא היה שם בשביל
לשמוע אותה במשך כמה לילות, את לא מבינה דברים כאלה,
את גדלת בבית טוב עם הורים, היא הייתה בודדה ורק עזרתי
לה בזה שהקשבתי לה, איזה מזל, מושיקו, איזה מזל טוב יש לי
שמצאתי גבר כל כך עדין ומתחשב.

.
ערב אחד קבעתי עם חברות לצאת לקולנוע, כי מושיקו היה
במילואים, חייל גיבור שלי, ממש כמו בכרטיסי הברכה האלה

שהיינו שולחים בראש השנה, "שָנות טובות" כאלה, עם ציור
של חייל וחיילת שעומדים על המשמרת, ככה מושיקו שלי הוא
חייל, ואני יוצאת לקולנוע עם חברות, ובדרך אומרת לי יעל
החברה שלי, מה זה, למה את כאן, למה את לא עם החבר שלך
ואני עונה לה בגאווה לא מוסתרת שהחייל שלי במילואים והיא
צוחקת ואומרת לי, טוב, אם לשבת בגינה על ספסל עם דליה זה
נחשב למילואים, אז טוב. אני משפשפת את האוזניים, אולי לא
שמעתי טוב, אבל יעל מספרת לי שוב שראתה את מושיקו אחר
הצהרים בגינה, ואני נוטשת את החברות שלי ורצה ברגל לבית
של אבא שלו, ועולה במדרגות בלי אוויר, ואבא שלו פותח לי
את הדלת ומחייך אליי, וצועק, מושיקו, תראה מי באה לבקר
אותך. ומושיקו, יצירת הפאר של הטבע עצמו, יוצא מן החדר
שלו הקטן בתחתונים בלבד, ואפילו לא מסמיק מהשאלה שלי,
למה לא אמרת לי שאתה בבית, ואני אפילו לא שואלת למה
היית בגינה עם דליה, אולי גם דליה מסכנה וצריכה עזרה, אבל
למה לא אמרת לי שאתה בבית. והוא צוחק ומפהק, ואומר שרק
רצה היום לישון בשקט, אבל אם את כבר כאן אז מילא, תישארי כבר..
היה כתוב. רק לא קראתי.
אחר כך, מתחת לחופה, יכולתי להישבע שהוא קרץ למישהי
שעמדה באולם, וגם אחר כך, בזמן שאני רקדתי כמו מטורפת
מאושר, ושתיתי כהוגן בשביל לתפוס ראש טוב כמו שהוא אהב,
בכל זאת הייתי עדיין מספיק פיכחת בשביל לחפש אותו עם
העיניים, ולראות אותו מחבק בחום את ההיא שהוא קרץ לה
מקודם. אבל הוא אמר שזה מחלה לא לראות את ההבדל בין
חיבוק חברי לחיבוק מיני, זו סתם מישהי מהעבר הרחוק, אם
זה כל כך רחוק, מה היא עושה בחתונה שלנו, אני מקשה. והוא
מחייך ואומר, את הכי חשובה, את לא רואה, אִתך התחתנתי.

באותו לילה, ליל כלולות, שאמור להיות לילה מסעיר, הוא
קם ונסע, וסיפר על הדודה שלו שמתה, או לא מתה, מי יודע.
הדבר היחיד שמת באמת באותו לילה הייתה האהבה הגדולה
שחשבתי שיש לו אליי, אבל כלום, או כמו שאומרים,
ריאן, ממש נאדה, גבר שעוזב את אשתו בליל הכלולות הוא
גבר שלא אוהב.
היה כתוב. לא קראתי.
אחר כך חזרנו הביתה, לדירה הקטנה שההורים שלי קנו
לנו, כי לאבא שלו לא היה כסף. מושיקו צבע את הדירה לבד,
ואפילו שם לנו במרפסת טפטים, שנראו כמו חומת ירושלים,
משהו נפלא באמת. אז חזרנו הביתה, והתיישבנו לפתוח את כל
המתנות שקבלנו, סט צלחות מפורצלן אמתי, סרוויסים (לפחות
שש), כוסות שחלק כבר נשברו, סט סכו"ם נפלא, פמוט של
הצורפים, כמה סדינים תוצרת חוץ, מפות עבודת יד, אפילו
מאוורר קטן לתלות על הקיר, המון קופסאות קרטון מילאו את
הסלון הקטן שלנו, ומושיקו באבירות מציע לפנות את הכול,
אני ארד לפחי הזבל ואזרוק שם את כל הקרטונים, ואני מנשקת
אותו והוא צוחק, הי, אנחנו לא נפרדים, רק יורד לזבל ותכף
חוזר. ובאמת הוא חוזר אחרי כמה דקות, ופתאום הוא אומר,
אוי, לא תאמיני מה קרה, הטבעת שלי, היא נעלמה, כנראה
נפלה לי לתוך הזבל. ואני נחרדת, לך תחפש, מושיקו, זו טבעת
נישואין, זה מביא מזל רע לאבד אותה. והוא צוחק ואומר לי,
ממתי את מאמינה באמונות טפלות, ואני דומעת ומתחננת, אני
אעזור לך, והוא עונה לי, השתגעת? לחטט בזבל? מסריח שם,
ומסרב לרדת.
אני יורדת בעצמי לפחים, והופכת הכול, ואין זכר לטבעת,
ואני לא תופסת איך זה יכול להיות, הרי הפחים כמעט ריקים,
רק הקרטונים שלנו שם. ואני הופכת כל קרטון בטירוף כמה

פעמים, והטבעת איננה, ואני לא מבינה מה זה אומר, ולא מבינה
שהאדמה לא בולעת חפצים, גם לא קטנים, אלא אם מישהו
מחליט שהחפץ הזה מיותר, וזורק אותו כך שאיש לא יוכל
למצוא אותו.
ואני עולה הביתה מובסת, ובוכה, ומושיקו מסתכל עליי
ואומר לי, לא נורא, ממילא הטבעת לחצה לי על האצבע, ואני
מסתכלת עליו והמבט שלי דוקר ושואלת את מה שמתבקש, אם
הטבעת לחצה על האצבע שלך, איך יכול להיות שהיא נפלה.
ומושיקו מקבל פרצוף נעלב ואומר לי, עכשיו את מאשימה
אותי שעשיתי את זה בכוונה, ואני אפילו לא אמרתי דבר כזה,
רק הכובע בער על ראש הגנב ועשה לו שם כווייה רצינית.
היה כתוב. רק לא קראתי.

תהומות