אַיֶּלֶת שִׁירַי הַתּוֹעִים (שיר #1)

א.

רַק לָלֶכֶת סְחַרְחַר מִמֵּךְ וְאֵלֶיךָ,

נוֹשֵׂא יְגוֹנֵךְ הַמֻּשְׁחָז עַד אוֹבדָן.

תָּמִיד בַּסתָיו – אִיתָּךְ בְּמִשְּׁחָקַיִךְ,

נִקְוֶה אֵל מִפְתָּן סַעָרֵךְ הָעַקְשָׁן.

אֵין לַזְּמַן מַלְכוּת בַּשִּׁירִים אוֹדוֹתַיִךְ,

בְּלֶכְתִּי בַּגַּנִּים זֶרַע מוֹתֵךְ בִּי נוֹבֵט.

אֲנִי קוֹרֵעַ כְּבָלִים בְּמַרְתֵּף עִנּוּיַיִךְ,

אֲנִי צוֹחֵק עֵת אֶקְרַב לַגַּרְדּוֹם שֶׁל בִּכְיֵךְ.

מוּל יוֹפיֵך הַנִּפְקָח כְּיוֹם עַל יַבֶּשֶׁת,

אֶחֱשֶׁה עֲרִירִי וְהוֹסִיף לַחֲלוֹם.

אִם אֶפוֹל פִּתְאוֹמִית מֵנוּקָב בְּמַתֶּכֶת,

צְחוֹקֵךְ הַבָּהִיר בַּדְּרָכִים יַעֲגֹב.

בֶּחָרוּז מִתְנַגֵּן, בְּמַבַּט לְעֵת עֵרֶב

יִזְכְּרוּךְ אוֹהֲבִים בְּפַזְּמָם אֶת הַשִּׁיר.

כִּי לָעַד לֹא תֹּאבַד זוֹ הָאֵשׁ הַמְּלַטֶּפֶת,

הָאוֹפָה בִּי לֵילוֹת וְגוֹדֶשֶׁת שָׁנִים ...