אַיֶּלֶת שִׁירַי הַתּוֹעִים (שיר #2)

ב.

עוֹד אָבוֹא בָּךְ סְחַרְחַר, עֵרום מִיָּדִיִּים,

לְהַדְלִיק בָּךְ פְּלָאִים וְרֵיחוֹת שֶׁל נֵיכָר.

הַלַּיְלָה הִנֵה יֵשׁ לַשֶּׁקֶט עֵינַיִם,

וּמוּתָר לְאוֹר נֵר אֶת הַנֶּצַח לִקְטֹף.

בּוֹעֵר לוֹ הַסַּהַר חֲרִישִׁי לֹא אוּכַּל,

חָפְשִׁי בֵּן שָׁמַיִם וּצְבָא עֲנָנַיו.

כַּבִּי חַלּוֹנֵךְ כִּי נָכוֹנוּ יָדַיִם,

כִּי חַי בָּךְ שִׁירִי סְחַרְחַר וְכּוֹאֵב.

בַּנִגּוּן הַמְטֹרָף הַגּוֹאֶה עַז כְּפֶשַׁע,

אֲקַדֶּשְׁךָ פִּתְאוֹמִי, רָעֵב לָךְ עַד כְּלוֹת.

וּבְּרֶגַע צָּלוּל הַנִּפְקָח תָּם כַּיֶּלֶד,

לְדַרְכִּי אֵצֵא – וּלְגוּפִי רָק חֲלוֹם ...