הגר הסתתרה מאחורי הוילון של החלון בחדרה, והציצה החוצה אל החצר המקושטת בפרחים לבנים וצהובים, ליבה התכווץ בכאב של החמצה, וחוסר אונים.
בערב עמדה להתקיים חתונתה עם מויישה, בנו של הרב גדליה אלעזר מחסידי ברסל"ב, ובמקום האושר שיחלה להרגיש, חשה מחנק ואומללות מייאשת.
השידוך שנעשה בידי אביה, שלמה הלוי. האדמו"ר הידוע שנחשב בקרב חסידיו לאדמו"ר "צדיק יסוד עולם", נחשב כשידוך בעל משמעות חשובה ועילאית, משום שהיה מנהיג רוחני מכובד משכמו ומעלה, ומומחה בהלכה.
רֵב הלוי הודיע על השידוך המוצלח בערב שישי אחד, לאחר הארוחה המקודשת. מויישה בן גדלייה אלעזר, תלמיד חכם בישיבת חכמי התורה, "בחור ממשפחה מכובדת..." אמר לה. ואמה, שהיתה עסוקה בהנחת תבשילים לשולחן, התחמקה מעיניה השואלות.
עכשיו, כשעקבה אחרי העובדים שנשכרו במיוחד כדי לארגן את האירוע שנחשב מיוחד ומלכותי, תהתה אם היו שואלים לרצונה, או מקשיבים לדעתה, וידעה שלא.
למטה בחצר ביתם סידרו חופה, וכיסאות מרופדים בד לבן לאורחים. בפינה שולחן ענק ומפה לבנה, עליו יונחו מן הסתם המטעמים שהוזמנו במיוחד מקייטרינג מהדרין. והאי שקט שהתחולל בנפשה שיגע אותה בטורדנות. לאט לאט חלחלה ההכרה במוחה, שהיא בעצם לא יודעת מי הוא מויישה בן גדליה אלעזר, ועוד יותר חמור, לא ידעה איך הוא נראה. כשהקשיבה בסתר לשיחותיהם של הוריה, שמעה רק שהוא מלומד, ממשפחה בעלת יחוס. יותר מזה לא ידעה דבר, והייאוש שכירסם בה כילה את כל האושר שחלמה לחוות ביום חתונתה.
החתונה תוכננה חודשים מראש, אליה הוזמנו כל החשובים בחצר החסידית להשתתף בשמחה הגדולה. אורחים המקורבים לרֶב הלוי, ומשפחות מארה"ב הרחוקה. מיותר לציין שאת החופה יערוך רב מקובל בעל כבוד לא מבוטל מזה של אביה.
נעשו סידורים מיוחדים לכבוד היום המיוחל, כולל סידורי אבטחה מחמירים ביותר. מאחר ואביה היה אדמו"ר שנוי במחלוקת, ונחשב כקשוח ומחמיר בכל הקשור לפסקי הלכה ודין בקהילה החרדית, חששו לאי אילו התפרעויות והתנקשות מצד מתנגדים וקהילות שכנות, ועכשיו שמה לב למכונית ה'טרנזיט' שחנתה בכניסה לבית עם הלוגו 'אבטחה'.
על המיטה הונחה השמלה התפוחה, ולצידה הינומה ארוכה. הגר בהתה בה כאילו היתה ממולכדת בפצצה מתקתקת, וליבה הלם בכוח נגד צלעותיה, מפוחדת עד עמקי נשמתה מהלא נודע, כמו תחושה מעיקה של תהום קרובה ואפלה, המחכה שרק תושיט רגל אחת קדימה.
רבות ניסתה לדמיין את פניו של חתנה לעתיד, האיש שיהיה אב לילדיה, האיש שיגע בגופה בלילות, ובכל פעם הצטמררה כשלא הצליחה להעלות דמות כלשהי במוחה. ואם יהיה גס ודוחה? ואם יהיה עלוב נפש וחסר רגש? ואם יהיה מכוער- לא עלינו - כמו אספסוף חסר בית? נסיונות רבים לדבר אל ליבו של אביה העלו חרס, אפילו אמה עשתה עצמה כלא שומעת לתחנוניה, השידוך נעשה, ואת הנעשה אין להשיב אחורה. כמובלת לטבח שתקה, והתעטפה בחומה שעירפלה את תחושותיה הפגועים, האכזבה שחשה כלפי הוריה 'נקברה' עמוק בתוכה יחד עם הכמיהה לאהבה אמיתית, ואת ההכנות לחתונתה עשתה קהת חושים וחסרת אנרגיות.
דפיקה חרישית על דלתה הסיחה את מחשבותיה, והחזירה אותה למציאות. היא לא ענתה, רצתה שיעזבו אותה לנפשה, גם ככה ככל שסירבה לשתף פעולה, הצטרכה להוציא אנרגיות כדי שתוכל לעמוד בכל מה שקשור לחתונה ולאחריה.
אבל מי שהיה מאחורי הדלת לא ויתר, ועוד דפיקה חרישית נשמעה. ומשלא נענתה, נפתחה הדלת. הגר הזדקפה בהפתעה והסתובבה בחדות לעבר האיש שנכנס פנימה בחוצפה, ידו עדיין על ידית הדלת, וקולות של מכשיר קשר מילא את הדממה של חדרה.
"אריק, שומע!!!" בקע קול גברי ממכשיר הקשר.
הגר הביטה בעיניו החומות של הגבר שנכנס זה עתה לחדרה, לבוש מכנסי חאקי וחולצה לבנה עם לוגו של חברת אבטחה רקום בכיס. הוא עמד מולה, מרותק לעיניה הכחולות.
"אריק שומע?!!!" נשמע שוב הקול ממכשיר הקשר, אבל הגבר לא ענה, והמשיך להביט בעיניה, ליבה ניתר בתחושה לא מוכרת. שיערו קצוץ ומבריק בג'ל, ועל אוזנו השמאלית זהר עגיל זעיר. עורו שזוף ושחום, גבוה ממנה לפחות בעשרים סנטימטרים, אם לא יותר. "מה..." קולה הצטרד. "מה מעשיך כאן?"
הוא התעשת, והוריד את עיניו ממנה, סוקר את החדר. "אני מצטער," התנצל. "אני חייב לבדוק את החדר..."
"מי אתה?!"
"מהאבטחה." ענה, מעיף מבט קצר אל החלון.
הגר הביטה מאחוריו, מבוהלת על שהיא נמצאת איתו לבד, כל כך שונה מהגברים במשפחתה, ובטח מחתנה לעתיד שלובש חליפה בשלושה חלקים, ומגבעת.
מבטו נורה אל השמלה התפוחה, ואל ההינומה הארוכה. "את הכלה?" שאל, והיא ניסתה לקרוא את הההבעה שהתמקמה לה בעיניו.
הגר נשכה את לשונה.
הגבר חייך. והיה לו חיוך שהקפיץ לה שוב את הלב בתחושה לא מוכרת, עד כדי כך שבה אותה שלא שמעה את אמה קוראת לה מבחוץ, קרוב לדלת.
