הגר עמדה מתוחה ליד החלון, והקפידה לאגוף את הוילון הרמטית, למרות שהסיכויי שיראו אותו בחדרה היה אפסי לחלוטין. חדרה היה ממוקם בקומה השנייה של הבית, וממול השתרעה רק החצר הגדולה של בני המשפחה, בה היתה אמורה להיערך החופה המדוברת.
אריק ישב מתוסכל על הריצפה, וגבו נשען על הדלת שממנה נכנס לפני חצי שעה בדיוק.
מידי פעם הביט בגופה שהסתתר מאחורי בגדים מסורבלים וחסרי חן, גדולים פי שתיים ממידותיה, הציץ אל רגליה היחפות עטויות גרבונים כהים, ודמיין את כפות רגליה הקטנות. הוא ידע להעריך גוף של אישה מבעד לבגדים, אבל איתה זה היה בלתי אפשרי, החולצה היתה ענקית על גופה הצנום, חסרת גזרה מיוחדת. והחצאית...
טוב החצאית, לא היתה מי יודע מה, אפילו לא ידע איך להגדיר אותה, שילוב של בד גס, ואוהל שנגזר בצורה לא מוצלחת, וצבע עוד יותר לא מובן, משהו בין כחול לאפור. איך יתאים לה כתום, חשב משועשע.
הגר נמנעה להביט בו, שמה לב שבכל פעם שהסתכלה עליו והוא נעץ בה מבט, השתולל ליבה בצורה בלתי נשלטת. הוא ישב בפיסוק, וגילגל את מכשיר הקשר שלו בשיעמום על הריצפה. הקולות מתוכו פסקו, או שאולי סגר את המכשיר לגמרי. הדממה העיקה עליה, לא פחות ממה שהעיקה עליו.
"איך קוראים לך?" שאל לפתע.
"הגר." ענתה בלחש.
הוא גיחך. "שם בעייתי קצת, לא?" לחש, מודע לאנשים מחוץ לדלת.
"למה בעייתי?" שאלה. "אני אוהבת את שמי מאוד."
אריק משך בכתפיו, "לא יודע, אולי כי 'הגר' הוא שם אמו של ישמעאל... וכידוע, היא היתה שפחה מצרית."
הגר חייכה לראשונה מאז נכנס לחדרה, "אתה בקיא בתורה, אני רואה."
"לא ממש!" צחקק. "קיבלתי בתורה 60. וזה רק בגלל שהמורה אהבה אותי ולא רצתה שיהיה לי 'נכשל' בתעודה." התלוצץ, והגר ניסתה לקלוט איפה מתחיל הצחוק בָאמת שבדבריו. פתאום בלי להבין, הצליחה לדמיין אותו בתור ילד מתוק, מה שהדהים אותה והבהיל אותה, כי את מויישה לא הצליחה לדמיין גם אם רצתה מאוד.
"ככה קיבלת את הציונים שלך," מבטה נלכד בעיניו. "כי אהבו אותך...?"
"לא." חייך. "זה היה רק עם המורה לתנ"ך, היא אהבה אותי..." התגרה בה.
היא הרימה את גבותיה באינסטינקט מופתע. "אהבה...?"
"כן, אהבה..." השתעשע על חשבונה. "בטח לא כמו איך שאת אוהבת את בעלך לעתיד, אבל בהחלט אהבה..." עיניה מצמצו. "אהבה מסוג אחר..." הוסיף, כשהוא קולט את המבט המיואש שעלה בעיניה. היא לא ענתה. "את אוהבת אותו, נכון?" שאל, מרתק את עיניה אליו.
"אתה מחטט," נזפה בשקט, וגופה התקשח. "מה קשורה האהבה שלי לבעלי לעתיד?"
הם הסתכלו אחד בשני, כמו בקרב אילם בו התחרו מי יוריד ראשון את מבטו מהשני.
"לא מחטט, סתם שאלתי." ענה. "את מתחמקת מתשובה, יחסית לאישה ביום חתונתה, יכולת פשוט לומר שאת אוהבת, וזהו."
"זה לא עניינך..." לחשה בקול חלול.
אריק משך בכתפיו. "נכון, זה לא ענייני." ושוב השתררה בינהם שתיקה.
אריק היטה את ראשו, והצמיד את אוזנו לדלת. הדודה מאמריקה עדיין פטפטה בעליצות על בגד כלשהו שהראתה לאורחת אחרת. הוא החזיר את מבטו אליה.
"איך קוראים לך?" שאלה לפתע.
"אריאל. החברים שלי קוראים לי אריק." חייך.
שוב השתררה בינהם דממה, משונה שלא ידע מה לומר לה, הוא נחשב לגבר שהסתדר נהדר בחברה, ובחברת נשים בעיקר.
במיוחד איתן. גיחך, כשחשב על זה. טוב, אם להודות, הרבה לא דיבר איתן, בדרך כלל עסק איתן בעיסוקים אחרים לגמרי, שכללו מזמוזים והתוודעות אחרת ממה שהתוודע אל הגר. "ולמה לא, אריאל?"
שאלתה הפתיעה אותו, הוא לא היה מוכן לה. במיוחד בגלל ששקע בדמיונות על מה שעשה בחברת נשים. "מה?"
הגר משכה בכתפיה, מה זה משנה בעצם אם שמו המלא 'אריאל', או שמו הקצר 'אריק'. חשבה. כשהביט בה, העביר בה תחושה של חוסר בטחון, כאילו הפשיט אותה בעיניו.
הוא דמיין איך היא לובשת ג'ינס הדוקים בצבע לבן, וחולצת בטן כתומה עזה שחושפת טבור, התמונה הזו במוחו עוררה אותו למרות שלא היתה אירוטית במיוחד. הוא דמיין אותה עם שיער פרוע ולח, ועיניים מלאות תשוקה... שפתיים מזמינות, ורוטטות. אך מה שראה מולו, כשעמדה מתוחה ועצבנית, היה רק שיער אסוף בקפידה דודתית, עיניים כבויות מלאות בהלה וחסרות חיים, ושפתיים ישרות וקפוצות. הוא השתעשע במחשבה לנשק אותן, ולהרגיש את תגובתן, אבל משהו בחזות החיצונית שלה אמר לו לא להעיז בכלל, אפילו לא לחשוב בכיוון. "למה את עומדת?" שאל לפתע, מתעלם מנורות האזהרה שזעקו לו לא להעיז, והסתכל עליה כמו שלא הסתכל מזמן על אישה. למרות שלא התכוון לכך מלכתכילה, המראה האבוד שלה הסעיר אותו.
נדמה היה שהיא מרפה מהזהירות שששלטה בה עד לפני חצי שעה כשנכנס לחדרה, ועכשיו חשה נינוחה יותר. היא התקרבה לקצה מיטתה, והתיישבה בגו זקוף. אריק חייך.
"ישבת פעם על הריצפה?" התגרה בה. "כמוני?" הגר רק הנידה בראשה לשלילה. "למה שלא תנסי?" שאל ועיניו אחזו במבטה, יודע שהוא גורם לה להרגיש כמו ניצודה.
וכמו צייד מנוסה, החל טווה מסביבה רשת פיתוי שהלהיטה אותו בלי אזהרות, בלי גבולות ומחסומים. מהופנטת, גלשה לריצפה והתיישבה, מהדקת סביב ברכיה את החצאית. "בואי התקרבי!" לחש- פקד- ציווה. מבט חולף של בהלה עבר בעיניה, היא הנידה ראש לשלילה. "בואי... התקרבי קצת!" לא ויתר, וריגוש עצום ולא מובן עבר בו כשראה איך היא בולעת רוק בחוסר אונים מתוק. מרגע זה ואילך, החל לאבד שליטה על מחשבותיו.
