כמו בסרט רחוק בתקריב אל הלב

גשם בחוץ, הלילה הכחול זרוע הכוכבים האפיל על גגות הבתים.

חדווה גלשה אל החנייה במיומנות רבה, עצרה, אך לא דוממה את המנוע.

המזגן הפיץ חום נעים שהתפשט בגופה, דיסק "השעות" התנגן וחבר לטיפות הגשם במקצב אלוהי לוטף, תמיד אהבה להקשיב לנעימות הגשם.

העולם מתרחץ, 'כמה יפה עולם נקי' חשבה, הגשם שוטף את הכול. גם את העקבות שהותירו שתיהן בחול.

עוצמת עיניה כמביטה אל פיסת החוף שם ישבה עם מור לפני זמן קצר.

שם גם הותירה אהבתן.

בלכתן מן החוף שותקות סובבה פניה אל מקום מושבן וכאב חד פילח את ליבה.

כעת, בעודה במכונית נעתרת לגופה הממאן לצאת, מדפדפת בקורותיהן מנסה לשמר רגעים של אושר גנוב חשה שוב את עוצמות הכאב הבוטש בה.

החודשים האחרונים היו מטורפים, גדושים בהתרגשות שלא ידעה מימיה ושיאם לפני שעות ספורות, חתום במילה סוף.

מוצפת בתמונה שלה ושל מור חבוקות.

 'אני לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה את  נגמרת', כך אמרה לה כשאימצה אותה אל לבה.

תמונה כמו מסרט רחוק בתקריב אל הלב. רואה בגוונים של שחור לבן ובאור עמום את שתיהן, עטופות בשלווה תהומית מול הים, גלים לוחשים, שחפים דואים ואדוות לוחכות חוף.

כל הים פרוש לפניהן, משל הגשימו חלום. רק שתיהן כמו בחיים אחרים, חיים אותם חלמו שוב ושוב במילים שכתבו, בחלומות שערגו עת יום ועת ליל. פורצות במחול אינסופי מחבק ומעיק, נכסף ומשתוקק, שאינו יודע שובע.

יפו מימינן: עיר עתיקת יומין מוסיפה נופך ציורי למעמד, הראות הייתה לקויה אולם חדווה ראתה לתוכה בבהירות רבה  אהבה.

מתרגשת מבפנים, מנסה להכניס לתיבת זיכרונות מה שמותר, כל מה שנותר: תמונות, מבטים, מלים, ניחוחות של שתיים ורק תחושת גרגירי החול במגפיה הייתה עדות מוחשית לאהבה עצומה, שנולדה מבלי שיחושו כלל וגוועה באחת.

 'רק פירורים של מה שנותר', חשבה ודמעות זלגו על לחייה. עוד רגע קט תעלה הביתה תפשוט הבגדים ותדע מציאות אחרת.

***

לו יכלה לבחור כעת שוב  האם להיענות לבקשתה של מור להיפגש, לא ידעה מה הייתה עושה. בתוכה פנימה ידעה חדווה שהפגישה הייתה בלתי נמנעת.

זמן רב מידיי הן נעו זו לכיוונה של זו חוברות בכל דקה מדקות היום, חולקות רגעי-שמחה ומכאוב, שזורות זו בחייה של זו, גם מבלי שהתכוונו לכך.

כל אחת מתוך קינה ומבצרה בנו להן בית משלהן, לדור בו אהבתן.

'מעולם לא חשתי כך', חשבה. לא בעוצמות כאלו.  ספק רב אם תחווה  רגעים דומים  שוב.

עם זאת, לא הייתה בטוחה כלל, שעוצמת הייסורים המכים בה, שווים את רגעי הקסם שזהרו בלבה. היה זה רגש אחר שלא ידעה מימיה ועצב נוגה התפשט בה.

היא נזכרת איך קיבלה הבוקר אי מייל ממור. כמה התרגשה, התבלבלה ובעיקר סערה מבפנים.  

'אני מגיעה היום לת"א אהיה עד הערב ... חייבת לראות אותך. בואי'. רעד אחז בגופה.

היא לא תארה לעצמה שתפגוש את מור אי פעם ובוודאי לא בהתראה קצרה כל כך.

לא חשבה כלל על משמעות פגישה שכזאת וחשש התגנב אל ליבה וליווה את יומה. 

'לאן יתגלגלו הדברים ואיך יראו בתום המפגש?'

החליטה להיעתר בחיוב והתנהלה בשגרתה הצפופה, עבודה רבה חיכתה לה במשרד.

 'הכול בסדר?', שאל אותה הבוס כשהגישה לו את הדוחות החודשיים.

'כן', השיבה פזורת דעת.

'אז איך שלא ראיתי חיוך היום ?!', קרץ אליה מרוצה מעבודתה.

כמי שנתפסה בקלקלתה הפטירה בנועם שהכול כשורה.

רק עוד כמה שעות ואז תפגוש את מור חשבה והשתדלה להראות כרגיל.

***

קרוב לחצות  מור שירכה רגליה לעבר תחנת הרכבת, אורות הכרך הגדול נשברו בגשם הסוחף והתערבבו בדמעותיה, אף פעם לא אהבה חורף, אולם החורף הזה חימם את חייה, האיר לתוכה והעיר אהבה של פעם בחיים ממנה לא נותר דבר מלבד חלל, שהיא לא יודעת כיצד תתמודד אתו.

אמש, עוד ראתה הכול בבירור נחושה ללכת עם צו לבה, כשאמרה לחנית:

'אני נוסעת מחר לת"א  אשוב רק בלילה, להביא לך משהו?'

'לא, תיהני לך מתוקה, אני יודעת שעבורך, נסיעה לעיר הגדולה זו חגיגה אמיתית... ואל תשכחי שאוהבת '.

חנית חיבקה אותה ברוך ותלתה בה את שתי עיניה הכחולות.

תמיד רגשו את מור העיניים הללו, שהזכירו לה ים והיא כל-כך אוהבת ים... והיא כל-כך אוהבת אותה. תמיד האמינה באהבה נצחית לאהובה אחת.

חנית הייתה עבורה הכול: הבוקר, הצהרים, הערב, היקום וכוכבי-הלכת ואיך זה שמצאה עצמה סבוכה באהבה לאחרת...

כל הלילה סבבה מצד לצד במיטה, ניסתה להחניק את הגאות בתוכה. השתדלה לא להעיר, לא להפריע את מנוחת  אהובתה. שחזרה  בראשה איך מסוף נובמבר גלשה חדווה  לחייה. עם החורף באה אליה, חשבה  והיא כיתומה, עמדה בגשם, בכתה, שיוועה אל קולה, צחוקה, מלותיה. הן אהבו במילים, ללא גבול. כעס מהול בערגה התלהט בפניה, כיצד קרה הדבר מבלי שהרגישה כלל. כמה השתוקקה בכל יום למלותיה. חדווה התיישבה לה על בד לבה, כאילו הייתה ציפור דרור ובלי הודעה מוקדמת החלה לשורר. אף פעם לא אמרו לה שהיא יפה אולם בעיניה של חדווה היא הייתה מושלמת, עוד בטרם ראתה אותה.

ניסתה להירדם.... מחר, עם בוקר תשלח לה מייל ותיסע לת"א.

היא החליטה, היא תראה אותה, תלך עם הלב עד הסוף ובכך תשים סוף למחול הבלתי אפשרי שרקדה בו לאחרונה, שנאלצה להסתיר, שאהבה התרגשותו, אולם הכניס רעש בלתי פוסק לתוך ביתה שלה, הבית שנלחמה עליו, רק כך תוכל לשוב אל חנית, ממקום של אמת.  

***

חדווה נסעה הביתה לאיטה, הסערה הלכה וגברה, חולשה התפשטה בעצמותיה.

הרעמים הרעישו את נימיי נשמתה, השמים הזדעזעו וריסקו בה כל ניגון של הגיון והבזקי הברקים הקשו עליה לפוגג את הייאוש שקינן בה, רק צלצול הסוללרי  השיב אותה למציאות.

היא הביטה על צג הנייד, חייכה קלות וכיבתה את המוסיקה שהתנגנה ברקע. 

'היי  ילדה יפה שלי',  קולה רעד .

'אמא.. מתי את חוזרת?', נשמע קולה העייף והמתפנק של בתה.

חדווה הביטה על השעון. 23:42

'למה את עוד לא ישנה מתוקה?', ידעה שלא יכלה לכעוס עליה עכשיו.

'מתי את חוזרת הביתה?'

'אני בדרך חמודה, לכי לישון, וכשאבוא אתן לך נשיקה וחיבוק'

"טוב, את לא תשכחי.." פיהוקה הממושך לא הותיר ספק כי עוד דקות ספורות היא צוללת לשינה עמוקה.

'בוודאי שלא מתוקה, אבא נמצא?'

'כן... את רוצה לדבר אתו?'

חדווה חייכה חיוך רך , שמחה שאדווה  לא האריכה בשיחה כהרגלה...

'לכי לישון, ילדה שלי. לילה טוב'

'ביי אמא...' 

'חדווה', שמעה את קולו של האיש שלה.

'כן שי, מה שלומך?'

'הכל טוב, את בסדר? איך הייתה הפגישה?', התעניין, כהרגלו, דואג לה. אוהב אותה כל כך.

'הפגישה הייתה בסדר. אני בדרך', ניסתה להישמע שלווה כמה שיותר.

'קרה משהו?', קרא אותה. תמיד הצליח לקרוא אותה בין השתיקות, בגוונים של הקול, אפילו בניואנסים הקטנים ביותר.

'לא... לא... סתם עייפה', שיקרה לו. אין לה ברירה. אסור שידע.

'כן, בהחלט מעבידים אותך בפרך, ואפילו לא משלמים לך מספיק על ההשקעה' הפטיר בכעס  'אז מתי אני אראה אותך? להכין לך משהו?'

'עוד מעט אשוב. ולא, אני לא רעבה, תודה' .

'נשיקה, אני מחכה לך, סעי בזהירות סוער בחוץ ' אמר ולא ידע עד כמה סערה היא מבפנים.

'לך לישון, אל תחכה לי' התאים לה אם יירדם לפני שתחזור. העדיפה להיות לבד הלילה.

המכונית כמו אינה מצליחה לבודד אותה מהרחוב הקר היא רועדת. שומעת את נקישות טיפות הגשם על השמשה ומדליקה שוב את המוזיקה. המזגן ייבש את דמעותיה לחלוטין והותיר שובל של נחלי אכזב על לחייה.

כמה עמוקה הייתה האכזבה בה וחלל אינסופי שלא ראתה את קרקעיתו.

המנגינה ברקע הזכירה לה את הפגישה עם מור, את נעימותיה, מראיה, לטיפותיה והעוצמות שלא יכל גופה הצנום להכיל.

היא נזכרת בנסיעתן אל הים, המקום הכי טבעי להן, ישבו קרוב זו לצד זו, חשו בנשימות המאיימות לפרוץ את חזן מרוב התרגשות, דיברו אל תוך השקיעה כמו שיקעו את שני העולמות של חייהן ויחד יצרו עולם חדש, רק בשבילן.

הזמן חלף במהירות, השמש שקעה ולילה חורפי כחול התרגש לו ממעל, זרוע בשפעת כוכבים ,גשם החל מטפטף...הן צחקו...לא ידעו נפשן מרוב אושר כמו גם לא מה יהא בסופו של  מסען.

'אני חייבת ללכת, נהייה ממש מאוחר', התנצלה חדווה מופתעת לחלוטין כשהביטה בשעון

'זה בסדר. גם אני, תורידי אותי היכן שאספת אותי ומשם תמשיכי'

קמו לאיטן  בחוסר חשק, ניערו את החול שדבק בהן ופסעו לעבר המכונית. חדווה סובבה פניה והביטה לאחור, נצרה רגע ומראה ולא הבינה מדוע  עצבות עטפה אותה.

היה להן כל-כך טוב יחד.

'מה יהיה?' , שאלה נתלתה על חודו של ירח שהאיר את הלילה הגשום.

חדווה סירבה למחשבה לקנן בה, בקושי יכלה לשאת גופה ולהיכנס למכונית.

'אני רוצה להגיד לך שהחלטתי עבורי וגם עבורך כי סוף. לא נוכל להמשיך להיות בקשר ', אמרה מור חרישית ולבה נקרע לשניים. לא האמינה שהצליחה לבטא את המילים.

כמהלומת פטישים נשמעו דבריה של מור. המומה כמו מתנערת מחלום  באי רצון, חשה חדווה,  אך יודעת בתוכה שזה הדבר הנכון. 

'טוב',  עונה לקונית ושותקת. אינה מוסיפה דבר. משל כל המלים נשכחו מלשונה.

היא יודעת כי משמעות דבריה של מור היא חיתוך כואב של הקורים שטוו ברשת צפופה של הזדקקות וקרבה.

מור ירדה מן המכונית, פסעה בקושי לעבר תחנת הרכבת ונעלמה בכחול הליל הזרוע כוכבים ומואר בסהר חיוור. משהו נשבר בה ולא יהיה לעולם כשהיה.