איפה הייתי שרבין נרצח

"מארק, מארק". היא צעקה לי, "תחזור הביתה", היא אמרה. התביישתי בשם שלי. לא יכולתי לסבול אותו. ושהיא קראה לי ככה, ליד חברים, בכלל, זה תמיד היה נשמע כמו קללה. באמריקה, השם שלי הזה היה דיי נפוץ. וזה לא הפריע לי. אבל כאן - בכלל לא. לא הכרתי אף אחד עם השם הזה. כן, לא נולדתי כאן. עליתי לארץ בגיל 12, מאמריקה. אני זוכר את זה. יום אחד התעוררתי וכל הבית היה ארוז. אמא שלי אמרה לי - "נוסעים". אפילו לא שאלתי לאן, ישר ידעתי. היא סיפרה לי כל כך הרבה, כל השנים האלה שחיינו באמריקה, היא רק סיפרה לי על הארץ הזאת, על ההרים שבה, על ירושלים, על התורה. היא הייתה מספרת לי את הסיפורים האלה, והעיינים שלה היו מנצנצות ומהפנטות כל כך, שלא יכולתי שלא להתאהב גם בארץ הזאת, רק מסיפורים. כשחזרתי הביתה, ישבתי עם אמא שלי לאכול והיא אמרה לי שהיא רוצה ללמד אותי את ההמנון של המדינה, כי עוד יומיים אנחנו הולכים לעצרת, עצרת השלום. האמת? בקושי ידעתי עברית. הייתי מגמגם, מתבייש ונבוך בכל פעם שהייתי מנסה להוציא מילה. אבל היא התעקשה, היא אמרה שזה חשוב, שבאירוע כזה, ובזמן כזה, אני צריך לדעת. כי כשכולם יעמדו וישירו, אז גם אני צריך לשיר, ושנחזיק ידיים חזק חזק בהמנון, ונעצום את העיניים ונחשוב על החיים היפים שיהיו לנו בארץ ישראל. הסתכלתי עליה וראיתי שהעיניים שלה שוב נוצצות, כמו בסיפורים שהיא הייתה מספרת לי באמריקה, כל פעם שהיא מדברת על ארץ ישראל, זה נשמע כאילו אנחנו בגן עדן, במקום הכי טוב בעולם, ששום דבר לא יפגע בנו, ששום דבר רע לא יקרה כאן. 

אני זוכר את אותו יום של העצרת. נסענו לשם ושרנו את התקווה כל הדרך. פחדתי להתבלבל. כשהגענו, היו המון אנשים, כולם היו שמחים, ראו להם את זה בעיניים. לכולם היה את הניצוץ הזה שיש לאמא שלי. הרגשתי ביטחון. הרגשתי ששום דבר לא יפגע בי. אני זוכר את אותו רגע של ההמנון, החזקתי לאמא שלי את היד חזק חזק ושרנו ביחד. ניסיתי להתגבר על המבטא, אבל לא הצלחתי, המילים התבלבלו לי והתחלתי לבכות. הרגשתי שאכזבתי את אמא שלי, אבל היא הרגיעה אותי ואמרה לי שזה בסדר. שזה טוב שהתבלבלתי, ושאין הרבה אנשים שמצליחים להתרגש ככה מהתקווה. אני זוכר שאמא שלי הרימה אותי על הכתפיים והיא הראתה לי מי זה האיש ההוא שכולם מדברים עליו. קוראים לו יצחק רבין. הסתכלתי עליו בהערצה מכתפיה של אמי, אני חושב שהעיינים שלי נצצו, כמעט בכיתי, אז ניסיתי לעצור את הדמעות. אמא שלי הורידה אותי מהכתפיים שלה ואמרה שהיא כבר חוזרת, ושאני אשאר באותו מקום. ניסיתי להתמקם ולראות את יצחק רבין, והלב שלי דפק בחוזקה. פתאום הבנתי למה אמא שלי דיברה ככה על ארץ ישראל. שוב העיניים שלי התמלאו דמעות, וכבר לא יכולתי לעצור אז כיסיתי את העיניים בשתי ידיי, אני זוכר איך שפשפתי אותם ושמעתי מין צעקה שדומה לשם שלי, בידיוק כמו שאמא שלי קוראת לי - "מארק, מארק", וכשפתחתי עיניים ראיתי איך כולם צועקים ומבוהלים, וכשראיתי את אמא שלי הבנתי שמשהו קרה, שמשהו נורא קרה. אמא שלי החזיקה לי את היד חזק חזק ואמרה לי "בוא, חוזרים".

הסיפור לא סיפור אמיתי