החנות של אבא:
מתוך מגירת הזיכרונות-אוסף סיפורים אישיים.
בקצה המוצלל של רחוב ניסים בכר, עמדה לה חנותו של אבא, חנות מצעים קטנה, מוצנעת היא קמעא בצלו של הרחוב, בצבעוניות שבה מאירה היא את פינת הרחוב, זרי הפרחים המקשטים את הציפיות והסדינים, את הכריות והשמיכות, חנות יפיפייה כנזר היא לשכונה. העוברים ושבים על פניה מתקשים להתעלם משלל הצבעים, מתעכבים לרגע קט, נהנים ממגוון התצוגה שואפים אל קרבם את כל היופי וממשיכים, נושאים אתם את מתת ידי האמן, כך מימים ימימה. בעל החנות הוא אבי יצחק משעלי, בעל חזות נעימה נוהג להשכים קום ולפתוח את חנותו. בתשומת לב, ביד עדינה ובאהבה בורר הוא את בדיו ומכינם לתצוגה, גאה הוא בעבודותיו ובחנותו, בענווה משרת הוא את לקוחותיו והם בשמחה פוקדים את החנות גם אם לדרוש בשלומו בלבד. כך, בוקר, בוקר ישכים אל פינתו היא חנותו , כזו היא החנות וכזה הוא בעליה.
במקצועו היה אבי רפד, התמחותו בתפירת מצעים. התמחות זו כוללת את כל מה שקשור להווי המיטה, זאת אומרת שמיכות, כריות, ציפיות סדינים ושאר פרפראות. אבי היה משתמש בטובים והיפים שבבדים, הייתה לו תפירה עדינה ומיוחדת, וכמעט בכל בית בירושלים היה ניתן למצוא את עבודותיו. עבודותיו של אבא הרחיקו לכת עד לאזורים מרוחקים ברחבי הארץ.
משכים היה אבי אל קרני השמש הראשונות אשר מצאו אותו כבר בחנותו רכון על שולחנו ועסוק בשקידה על יצירתו הבאה. אהב הוא את באי חנותו והם החזירו לו אהבה, היו גם כאלה שליוו אותו ואת עבודותיו, ואף רכשו ממנו בכל שנה מצעים חדשים. ועבודותיו המשיכו להרהיב, ומשכו כל עין ועין.
ובאותם ימים חולף היה מדי יום על פני החנות איש מבוגר עוצר מתבונן בהתפעלות וממשיך. באחת העצירות ניגש אליו אבי והזמינו להיכנס לחנותו. והאיש במאור פניו הודה לו ובחיוך מבויש התיישב. כך היה יום יום, באחת הפעמים כאשר הזמין אבי את האיש להיכנס לחנותו, ובעודו מוזג לו את ספל הקפה אזר האיש עוז ופנה לאבי במילים: "בכור (כינוי לאבי) השנה תהיה לך הצלחה גדולה". ועוד לא הספיק אבי להשיב לו מילים, קם האיש ונעלם כאילו לא היה שם מעולם. איש זה בישר לאבי על הצלחתו באותה שנה.
ושנים רבות החנות זכתה להצלחה ושגשוג. במאור פנים היה אבא מקבל את באי חנותו. כך היה גם בחנויות הנוספות שהוא פתח במשך חייו. הכול היה שפיר עד שביום אחד התוודענו כי אבא חולה במחלה קשה, הוא באומץ נשא את הכאבים, מאור פניו לא נפגם. על ערש דווי המשיך לתפור את השושנה ואת הכלנית על הציפית. הדיבור קשה היה עליו אולם עיניו קרנו מאושר, המילה מיותרת הייתה, המחלה לא יכלה לו. הגורל הוא גורל, הוא את עיניו עצם ולא שב להכרתו לעולם.
החנות ברחוב ניסים בכר עברה ברבות השנים מספר שינויים, אך אני בעוברי על פניה לא יכול שלא להיזכר לשאת ולהביט באותה חנות אשר אבא שלי טיפח שנים רבות. החנות אשר אבי נעל על בריח ולא נפתחה שנים מספר אחר כך. ומהרגלי אינני סר, ללא מילים נדרתי נדר. ממשיך אני במחווה עצמית זו, ונוהג בכל פעם שאני חולף דרכה להפליג בזיכרוני אל מחוזות ילדותי, כאילו היא פותחת דלתה לפניי, ואבא עומד בפתח עם החוט והמחט, ובורר בד שושנה ממנו יתפור את השמיכה הבאה..
עת ארוכה עוד ישבתי בדומיה, נדמה לי כי ראיתי לחלוחית בעיניו של אבא, אחרי כן נפרדנו, בעיניי עקבתי אחרי דמותו ההולכת ומתרחקת ובידו מנופף לי לשלום. עד לזיכרון הבא....
© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי
