1. רפי
2. אברהם
3. איילת
4. דויד
5. רפי (2)
עלובי [ה]חיים
6. אברהם (2)
אברהם יושב בחדר העבודה ומנסה להתרכז ולכתוב. אמנם הדלת סגורה, אבל – לשווא, לשווא. חבל על מאמציו. נאנח. כל ערב, ולמען האמת, כל אימת שאברהם מתיישב בחדר עבודתו וכותב, הטקס הזה חוזר על עצמו: בשעות הערב, אחרי שהמטבח נקי והכול מוכן ליום המחר, הוא הולך לחדר העבודה, לכתוב, ושירלי מתיישבת לראות טלוויזיה בחדר אחר. מול המקלט היא מביעה את דעתה בקול, לא שומעת אותו מגיב, ולכן היא באה כל כמה דקות, פותחת את הדלת, משרבבת את ראשה, שואלת-אומרת "שומע, אברום?" ומספרת לו כל מה שהיא רואה ושומעת, מה קורה, מה מצחיק אותה, מה מקומם אותה. בשעות היום, בזמן שהיא מבשלת או מנקה או מה שלא יהיה, שירלי פוקדת עליו "לך לחדר שלך, אל תסתובב לי בין הרגליים." הוא מציית, שמח בתוכו / שמח בחלקו / שמח וטוב לבב- אלא שלאחר כמה דקות שירלי נכנסת לחדרו ושואלת אותו מה דעתו – לא חשוב על מה, וכמה דקות לאחר מכן היא נכנסת שוב. ושוב. ביום ו/או בלילה. ות-מיד, ת-מיד, שירלי עוזבת רק אחרי שהיא מפיקה מאברהם תגובה כלשהי. בלי כל התחשבוּת. בעצם, היא לא משתפת, היא רק שואלת, מספרת. תו לא. (פאוזה) (הרהור חדש) היא פולשת, היא אונסת אותי. (ראש רכון מטה בין הידיים) ככה אני מרגיש.
(פאוזה)
מה אמרתי עכשיו?
אברהם המום מעצמו, מתקשה להאמין. התובנה הזאת, שהיא חדשה, מעין התגלוּת, מכה בו וממרידה אותו. הרי היא יודעת כמה חשוב לי להצליח בכתיבה. לפי אופן דיבורה והתייחסותה המילולית, גם לה חשוב מאוד שאצליח, שאהיה משורר מוּכּר, גדול. (חיוך) שירלי רוצה להיות אשת המשורר הלאומי (חיוך / הבנה / תובנה) והיא יודעת שזה לא בא לי בקלות. שום דבר לא בא לי בקלות. רק הנישואים שלנו (פאוזה) (ממשיך תוך תיקון והקפדה בבחירת מילותיו) רק החתונה שלנו באה לי בקלות. כי ההורים שלה מימנו מאל"ף עד ת"ו. (פאוזה) הטבעת שקניתי לה (חיוך מריר/חיוך פָּרודי) 'לא טובה מספיק', 'לא מספיק יקרה', 'לא יוקרתית מספיק' – כבר לא זוכר בדיוק איך ומה התבטא חותני היקר מספיק, אבל החליף אותה באחת שיכלה לממן לנו דירה. (פאוזה) מאל"ף עד ת"ו. (מכבה אֶת מסך המחשב) אם אני זוכר אותם נכון, הם היו צבועים כלפיה וכלפַי – גם מאל"ף עד ת"ו. (מחקֶה אותם) מקצוע נ-ה-דר, עבודה סוציאלית. נ-ה-דר. מישהו צריך לדאוג לנדכאים, לעלובי החיים. מישהו כמו-
הדלת נפתחת בבום-בום.
(שירלי משרבבת ראש ויד שמאל) "שמעת? נכון שזה נפלא? ביקורת נוקבת ובהומור א-דיר, א-דיר, אני אומרת לך. היהודים שלנו – משהו-משו! ב-א-מת!"
(אברהם עושה עצמו מנקה את המחשב) "כן, צודקת. נפלא (מדליק את המסך), וטוב שאַת מבינה מה הולך (חיוך)-". (חיוך מריר) שירלי כבר איננה.
-אם אני רוצה לכתוב כדאי לי להגיע למשרד ממש-ממש מוקדם, לא לחתום לפני הזמן – שלא יבואו בטענות ומענות – ולמצוא איזה הסבר מתקבל על בדעת אִם במקרה-בטעות שירלי תתעורר. (פאוזה) אִם. (פאוזה) 'אִם אתה כבר קם, לך תראה מה עם התאומות הקטנות, טוב, אברום? אני מה-זה עייפה ו-' (שתיקה) (שירלי מתהפכת) (שירלי מתהפכת שוב) 'מתי תחליף את המזרון?' (שתיקה)
-שלושה סטים של תאומות, אחד מהם של תאומות זהות, בלי סוף מטפלות – (פאוזה) – ועובדות משק בית. בשביל מה עשתה כאילו היא מנקה? מבַשלת? אין לי מושג. אני זוכר אֶת המשפטים שלה, ת-מיד נשמעה צועקת 'היי בנות, רגע בנות, היי אני מדברת! הלו! הלו! תתייחסו למען השם!' 'ריבונו של עולם, חכה עד שאספר לך מה עשו כל התאומות המקסימות שלךָ היום, איך בִלגנו ו-' 'למה בנות, תגיד לי? לא יכולתָ לעשות לי בנים?' 'עם בנות כאלה מה כבר יכלו לעולל לי שני / ארבעה / שישה בנים, הא? נו תגידו! אתם לא מתביישות? הא? לא?' והבישולים – אין לי מושג. 'בגללך נשרף לי, שו-מ-עת? שו-מ-עת? הא?' 'תראו מה עשיתם, שמנדריקיות, תר-או-ו-ו!' 'אתה יודע מה אבא אומר? הוא חושב ש-' (סִדרה של נזיפות / מילות תוכחה / ציטטות / דברי הגוּת) '-ושאתה חייב-' (עוד מאותו הזַן) '-והוא צודק, אתה יודע יפה-יפה שאבא שלי צודק.' (אברהם סותם אֶת אוזניו בתנועה רצונית ולא-מודעת) ומה נשתנָה הלילה הזה- בימים האלה בזמן הזה, כשאנחנו כבר מזמן בלי התאומות בבית? ואף על פי כן ולמרות הכול, עדיין היא זקוקה לעובֶדת משק בית, שתיים לפעמים?
-אוכל סיני, אוכל הודי, אוכל ספרדי, מִמִטְעמי מרוקו, מהמטבח הגרוזיני באהבה, אוכל של אימא, אָסָאדו ארגנטינאי, אוכל בטעם של פעם, אוכל- אפילו סלטים בהזמנה. או מוכנים, מאיזו מסעדה שהסכימה למכור לה. 'נכון שזאת מסעדה שווה?' ומסעדות. ופיצות. הרבה מאוד פיצות. ו-
הדלת נפתחת בום-בום-בום.
(שירלי משרבבת ראש ויד שמאל) "שמעת?" (רואָה אֶת אברהם עם ידיו על אוזניו) "קרה משהו?" (אין תגובה) (קולות רמים של צחוקים מגיעים מן המקלט) (שירלי מחליטה לראות ולשמוע ו/אבל גם להשמיע שנעלבה) "טוב, אחר כך אספר לך." (הולכת אחרי טריקת דלת קולנית וחזקה במיוחד בום-בום-בום. בום-בום.)
(אברהם לא יכול להפסיק את המקרן הפרטי שלו) -ואחרי ארוחת הערב אני מנקה. אני. ת-מיד. ו- (אנחה כבדה וחסרת נחת)
(חיוך לתוך ידיו)
-רגע-רגע. אתה תקשיב לי בחורי הצעיר – נו, פעם הייתי 'בחורי הצעיר'. מי היה מתחתן אִתהּ? מי? הא? ו- מי הייתה מתחתנת אִתי? מי? הא? אז בלי אשליות. בלי שקרים. ובלי שיהיו לךָ טענות ומענות. כי אפילו כאן, בבית המפואר הזה שבעצם עושה רושם כאילו קפצתָ מעל הפופיק שלך- (פאוזה) (תובנה) ככה בדיוק חשבו כולם. ושירלי התרגשה – התרגשה. ילדה מפונקת. נורא. ממש. 'ואתה מוכן לקחת על עצמך משכנתא כזאת בשבילי?' (פאוזה) 'ממש-ממש בשבילי?' (תמיהה) 'להשתעבד במשרד בשבילי?' והרי לא אתה קניתָ אותו – למען האמת אתה קנית אותו לכאורה, '-כי לבת שלי ולחתני מגיע הכי טוב שיש, ושיהיה ברור, זה כבוד גדול וממש ת-ע-נוג בשבילנו-' וכולי, וכולי. וכולי. אבל אַתָּה, בחורי, לא אַתָּה שילמת עליו. אז בלי טענות ומענות בבקשה. לא רק במשרד שלך אתה מעמיד פנים. ה-א-מת. (הרהורים) מעניין אם שירלי יודעת שההורים שילמו על הדירה. (הרהור) לא. מה פתאום. אילו ידעה לא הייתה מניחה לי בכלל. ואולי מזמן הייתה מסלקת אותי. (אנחה) לא, לא מסלקת אותי. מה פתאום. מה יגידו. וחוץ מזה, אנחנו הזוג הכי-הכי בעיר. ושיתפוצצו הקנאים.
(פאוזה)
אברהם מרגיש איך הוא גולש ונכנס למלכודת עצמית. זאת לא הפעם הראשונה, אלא שהפעם הוא מבין בלי קושי אֶת ה-'איך'. הגלישה מתחילה באיזשהו 'יופי. שיתפוצצו ה-' – בכל אופן, ההתחלה היא במשהו שלכאורה מעלה את דרגת הזוגיות שלהם. מילת המפתח: לכאורה. כי בינתיים רק אני מתפוצץ. בינתיים שירלי היא המפַגַעַת ואני ת-מיד הנפגע באירועי חבלה. ככה ש-
רעשים של כורסה נגררת ושל צעדים נחושים מקדימים את שירלי.
"אברום, אני הולכת למיטה. אתה בא?"
הקול הזה יהרוג אותי. שתתפוצץ. אני התפוצצתי מספיק פעמים. תורָהּ.
"אברום?"
אין תשובה.
אברהם סופר אֶת קריאותיה. שתיים. פעם שנייה. נראה אִם-
"אברום?"
אין תשובה. שירלי לא זזה.
פעם שלישית.
"אז לילה טוב." קולהּ נשמע פייסן, ידידותי לסביבה.
רביעית. משנֶה נימה, משנֶה מזל. ככה היא חושבת לה.
שירלי ממתינה במתח. יותר מזֶה היא לא יכולה. האמת לאמִתה: לא מסוגלת-
ואולי בכל זאת-?
"אברום? לילה טוב אמרתי."
נו טוב. פעם חמישית. אבא שלה כבר לא יבוא להציל אֶת המצב. ואני לא בטוח שדווקא עכשיו ברור לי מה רצוי לי. לי. שיהיה.
"לילה טוב מוֹתֶק. עוד מעט אצטרף."
שירלי פולטת אנחת רווחה בעוצמה של סמיטריילר בזמן עצירה.
אברהם חש הקלה.
"-אולי אתקלח קודם? מה דעתךָ?"
הנה ההוכחה החותכת – שום דבר לא בא לי בקלות.
"רק תבדקי שיש מספיק מים חמים. לא זוכר שהדלקתי את הבוילר היום."
"אבדוק. תודה."
אברהם מרחיק את כיסאו מהשולחן ומתרווח, מוכן לדיווחים-בהמשכים של זוגתו שתחיה. או שלא.
-גם זֶה לא יבוא לי בקלות. היא תחיה.
---
©רבקה ירון
---
[המשך יבוא]
---
