שמו
היה מישה גרון. הוא נשחט ע"י בקבוק תועה. האם קיים קשר ציני בין שם לעובדה?
הוא
הגיע לארץ מבריה"מ בגיל 15 עם אמו ואחותו. אמו התאהבה במוכר הפלאפל האלמן
ועברה לגור עמו. מישה עזר לאיש להכין קציצות, אך סבלנות רבה לא הייתה לו, ולכן לא
ממש התמיד בעבודתו ליד סיר הטיגון. הוא העדיף להסתובב ברחובות, לבלות ומדי פעם
להיגרר לעבירות קטנות. כך למשל, גנב טוסטוס משכן של חבר, ויחד עם אותו חבר נסע
לת"א, ללא רישיון וללא ביטוח. כששוטר תפס אותם והחל לחקור מי הם ומה מעשיהם, הוא
כמעט והצליח לשכנע את השוטר כי שכח את הניירת בבית, אלא שאז החבר נשבר והתוודה על
הגנבה.
כשהכרתי אותו, הוא כבר דיבר עברית טובה, אם כי המבטא שלו הסגיר את ארץ מוצאו. בעיניו היה תמיד מבט ממזרי, כאילו התכוון לקפל נחש - אם רק יימצא כזה בסביבתו.
מכיוון
שהיה אז קטין, הוחלט שיניחו לו, אם יתגייס לצה"ל לפני הזמן, ושם ישתנו דרכיו.
הוא גויס, אך כשהגיע לבקו"ם הוא נתקע שם: מקצוע לא היה לו והשכלתו הייתה
מוגבלת. מדי בוקר הוא קיבל דלי סיד, והתבקש לצבוע את אבני השפה בבסיס, עבודה
שמאד לא התאימה לאופיו התוסס.
את
החופשה הראשונה שלו הוא האריך, וכשחזר לבסיס, הוא נשפט על נפקדות ונכנס לכלא. יצא
מהכלא וקיבל חופשה נוספת? שוב חזר באיחור והסיפור חזר על עצמו. ואז, בערב ראש השנה,
פגשתיו בצומת.
"השתחררת?
חשבתי שאתה אמור עדיין לשבת", שאלתי.
"כן.
לפני ראש השנה שיחררו את 'הטובים' ואני ביניהם. ספתח לשנה החדשה".
"אוו.
יופי. אולי תהיה לך סיבה להתחיל דרך חדשה", השבתי בקריצה.
"שימצאו
לי כבר תפקיד. נמאס לי לצבוע כל יום את אבני השפה".
"נכון.
זה באמת לא הוגן. אבל עד שמתחיל קורס שאתה יכול להשתלב בו, אתה מגיע לכלא, כך
שאינך יכול להתייצב לקורס. מה יש לך מזה? ובכלל, שווה לך 'לעשות דפוק'"?
"מי
חושב על דפוק? אני חושב על היום".
"טוב,
כרגיל. לא תשתנה. ומה עכשיו? מה אתה עושה כאן"?
"מחכה
לטרמפ למגדל העמק. יש שם מועדון לילה. אתה בא"?
"אתה
יודע שלא. אבל תעשה חיים, ושתהיה לך שנה טובה!"
מראהו לא החשידו בדבר. הוא היה רזה, גובהו ממוצע. שפתו התחתונה מופשלת מעט כלפי מטה, ופיו פתוח מעט, כמי שמנסה כל הזמן לשאוף עוד משהו. אולי עוד נתח חיים, שאנו בנשימתנו לא מגיעים אליו. חותם של שפם צמח מעל שפתו העליונה ושערו הכהה היה סמיך. הוא היה 'שטותניק' בנשמתו, והוא נהנה מחיי הרגע. נראה כי דבר לא הטרידו מעולם, ולכן היה נעים לבלות עמו. הוא תמיד היה חביב ומשועשע, שכן כעס ודאגה לא היו מנת חלקו.
למחרת,
בחג הראשון של ראש השנה אחה"צ, הגיע אלי חבר וכדרכנו התחלנו לשוחח.
"היכרת
את מישה"? הוא שאל.
"היכרתי?
למה אתה מדבר בזמן עבר? רק אתמול בערב פגשתי אותו".
"אני
מדבר בזמן עבר כי הוא 'היה' ", השיב חברי בנחישות.
"על
מה אתה מדבר"?
"מה?
עוד לא הבנת? הוא מת".
"תגיד,
אתה בסדר? זכית להכיר אדם שהוא שוקק חיים יותר ממנו"?
"מה
הקשר? כן או לא שוקק חיים, הוא מת".
"לא
מסתדר לי. יש לך הסבר מה קרה לו"?
"יש
לך מושג לאן הלך אתמול בערב"?
"נו
בטח. הוא עמד בצומת וחיכה לטרמפ שייקח אותו למגדל העמק למועדון לילה".
"יופי.
הוא לא חזר משם".
"מהההה"?
"שני
חבר'ה רבו שם. אחד שבר בקבוק וזרק לעבר האחר. ההוא עמד בדרך מעופו של הבקבוק
ונשחט".
"גרון
נשחט? וואו. יותר ציני מזה אין". השבתי וכססתי ציפורן.
וכך
הפך מישה זה לחלל צה"ל. מוות מיותר, של אדם, שעמד במקום הלא נכון בשנייה הלא
נכונה. ת.נ.צ.ב.ה.
=====================
והנה לפנינו עוד חייל שנהרג בשוגג. עוד מוות שלא הסתיים באישום של רצח. עוד עונשים קלים למעורבים בתגרה.
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=93212
