איחרתי קצת לביקור השבועי בבית האבות, ממש לפני ארוחת הצהריים, שמושיבים את אימא שלי ויתר הקשישים ליד שולחנות האוכל.
החיוך שמתלבש על פניה של אימי, כזה רחב שממיס את ליבי.
הפעם כשבאתי לביקור, הייתה שם אווירת קילוחים כזו, של שפע זילופי ורסיסי דיבורים ונהירה של מילים לא מובנות כמו מטר של גשם, שגרמו לי לצחוקים מתגלגלים והכל, בגלל רימה האחות הערבייה הקטנה המתוקה הזו, שעוטפת את ראשה וצווארה בכיסוי ראש בדביקות ובאדיקות לדת המוסלמית שהיא מאמינה בה. רימה האחות הרחמנייה, אישה נמוכת קומה, פניה עגולות ועיניה עם מבטן החייכני, וסבלנותה לקשישים גובלת כמעט בהערצה, כיצד היא מטפלת בכל קשיש שצריך מנת תרופות, מקשיבה ועוזרת לאנשים רפויי השכל, שכבר לא יודעים באיזה עולם הם נמצאים, בעוד הם מחכים למנת האוכל שתגיע אליהם, יש ביניהם שסבלנותם כבר פוקעת, אז הם יושבים ומטרטרים את דעתם של המטפלים. רימה בשקט שלה מגישה לזקנים את מנתם, בין לבין מנסה להקשיב לרחשי ליבם של כמה מהם.
מירקה, שיושבת בשולחן סמוך לאימא שלי, פיה פעור טוֹטָלִי , אינה יכולה לסגור אותו, בוכה בקול צווחני, כמו תינוקת.
"איה, ארבע שקלים". חוזרת על האבידה כמה פעמים, עד שרימה מגיעה אליה.
"מה קרה מירקה". אומרת לה רימה.
"איפה ארבע שקלים שלי.
"תקבלי אחרי האוכל חמישה שקלים, לא ארבעה". אומרת לה רימה.
"כן, באמת". מבסוטה מירקה ומפסיקה לבכות.
"מתי"? אומרת מירקה חסרת סבלנות.
"אחרי האוכל, עכשיו שקט, תפסיקי לבכות". אומרת לה רימה האחות שתמיד צוחקת עם יָשִׁישׁיה.
את סרינה הזקנה שיושבת קבוע מול אימא שלי, אני אוהבת.
פניה האצילות והיופי על פניה, עדיין לא מש מעור פניה הזקנות, היא מחייכת אלי כל פעם שאני באה. אני יושבת באמצע על כיסא בתווך. אימא שלי בצד ימין וסרינה מצידי השמאלי. היא חובשת לראשה כובע כמנהג הנשים המאמינות. סרינה דוברת ערבית, ובכל זאת מנסה לתקשר איתי, אבל אני לא דוברת ערבית ולא מבינה אותה.
היא מפעילה את כיסא הגלגלים שלה, מנסה לצאת מחדר האוכל.
"עוד מעט אוכל". אני מנסה להסביר לה.
"בָּדִישׁ אָכֵּל" (לא רוצה לאכול) אומרת לי סרינה.
לפתע רימה האחות הערבייה קולטת את סרינה בעיניה, ניגשת אליה ומחזירה אותה למקומה ליד השולחן.
"בָּדִישׁ אָכֵּל" עומדת סרינה על שלה.
אָכְּלֵת עְנֵד בִּינְתִי (אכלתי אצל הבת שלי)צועקת על רימה שלא מאמינה לה.
"כֵּיף אָכַּלְתִי" (איך אכלת)? שואלת רימה.
חָאלַס אוֹסְקוֹטִי (זהו מספיק) אומרת רימה קצת בחוסר סבלנות.
כשמחלקים את הלחם, סרינה מקבלת שתי פרוסות, כל מה שאמרה לפני דקה, נכנס לקרבה עם שתי פרוסות הלחם, המפה לידה מתלכלכת בפרורי לחם ומתקמטת תחת ידיה של סרינה, ככה המפה מאבדת יחוד ואינה חלקה יותר, דבר שמרתיח את שושנה, מכורה בצפייה עד אין קץ בטלוויזיה,ומחלתה מפות ישרות שמכסות את השולחן, בלי קמט כלשהו.
"כמעט מלחמת עולם עברתי איתה אתמול". פונה אלי שושנה את פניה היא מפנה אל סרינה.
"לא רוצה להעיר לה כלום". היא ממשיכה.
"אבל זו המחלה שלי, הם כולם יודעים זאת". ממשיכה ומצטדקת לפני.
אסתר, היושבת לצידה של אימי, יש לה מבט של טוב על הפנים, אותה קשישה משבוע שעבר, הושיבו אותה מול זקן אחד שעשה לה "טיקים" עכשיו היא מנסה גם היא לספר משהו, אבל יוצא לה ג'יבריש.
"כן מה איתך, מה את רוצה"? אומרת לה רימה.
ואסתר ממשיכה להגיד דברים לא מובנים וצוחקת.
"אהה, הבנתי את רוצה סקס". אומרת לה רימה, אחר פונה אלי וקורצת לי בעין שלה.
עוד פעם מוצאת עצמי צוחקת, לא יכולה להפסיק את הצחוק מול המראות האלה בבית האבות.
"למה את צוחקת"? שואלת אותי אימא.
"רימה סיפרה לי בדיחה". אני עונה לה.
"היא תמיד מצחיקה אותנו". אומרת אימא שלי.
לפתע אלכס המטפל מגיח מאיזו פינה ליד אימא שלי.
"נו מי יושבת לידך".שואל את אימא כמו הייתה במבחן.
"לא יודעת". אומרת אימא שלי, קובעת את פניה בּעֵינִי בקריצת עַיִן שובבה.
