שן-הארי הקטן

שן-הארי חי בגן שמאחורי הבית הישן.

באביב הוא פתח את פרחו והביט אל השמש. היא סנוורה מעט, אבל זה לא הפריע לו, היה חמים, בלי רוח, ובשמיים שייטו עננים ששינו צורה בלי הרף וניסו להסתיר את האור. שן-הארי הרגיש טוב. בכל יום היה מתעורר עם השמש ונרדם עם רדת הלילה.

אך חלפו חודשים, והוא החל להתייבש עד שהפך לראש זרעים. ובכל זאת לא היה אכפת לו, הוא עדיין נהנה מהשמש.

והגיע יום שהתקרר מאוד. השמש נעלמה מאחורי עננים ורוח חזקה תלשה עלים מן העצים. ראש הזרע הביט בהם בחוסר עניין והחליט להירדם - מה לו ולעלים? אבל לפתע חש תנועה. כשפקח את עיניו ראה את הארץ הרחק למטה. מה הוא עושה באוויר?

שן-הארי לא הופתע, הוא מעולם לא הופתע, אבל נעצב, כי ראה את אחיו ואחיותיו עפים לכיוון אחר. הם ירדו כמעט מיד לתוך הגן, ורק הוא הוסע גבוה כל כך עד שכבר בקושי ראה את הבית. ובכל זאת המשיך לעלות.

הוא ידע שהגיע יום מסעו. הוריו סיפרו לו על כך, וראה רבים מחבריו יוצאים לדרכם. גאווה מילאה אותו - זה יומו הגדול, היום שבו יוכיח לעולם לאיזו גדולה נועד.

התרגשותו שככה, והוא הביט מטה - בתים ואנשים חלפו כמו שרשרת ארוכה, עד שמצא עצמו מעל יער.
“האם אני רוצה לגור ביער?” שאל את עצמו ונענע בראשו לשלילה. העצים הגבוהים יסתירו ממנו את השמש, והוא הרי אהב אותה כל כך.

אך השמש נותרה חבויה מאחורי העננים. הזרע ניסה לפזר אותם בנשיפתו, אך הרוח תפסה אותו ביתר עוז וטלטלה אותו.
'אמרו לי שהמסע הוא הדבר החשוב והיפה ביותר. אבל המסע שלי בכלל לא נחמד' עבר לו בראש.

לו רק ידע לבכות, ודאי היה בוכה. אבל הוא לא ידע לייצר דמעות. הוא רק הביט מטה בכעס והמשיך להיסחף עד שנרדם.

כעבור זמן מה התעורר. אלומת קרני שמש בקעה מבעד לשמיים והושיטה אליו ידיים חמות. הוא הביט מטה וראה את האדמה מתקרבת. לאט-לאט החל לרדת.

ארובת בניין נגעה בו והרוח משכה אותו פנימה. הוא נבהל. אם ייפול לארובה לא יוכל להתחדש לעולם. אבל לא היה ביכולתו לעשות דבר. הוא החליק פנימה ונעצר על הרצפה.

שן-הארי הביט סביבו. ילדות התרוצצו וצחקו. לפתע נכנס גבר ואמר להן משהו בשקט. הילדות השתתקו. הקטנה פרצה בבכי, וחברתה חיבקה אותה בעדינות. שן-הארי ראה מים בעיניה.

הוא נזכר בילדה אחרת, מהבית שליד הגן, שיום אחד ליוותה אישה מבוגרת והכניסה לתוך האדמה חתול מת. גם לה היו מים בעיניים. שן-הארי חשב אז שאלו מים שנועדו להשקות את הזרע של החתול כדי שיגדל לחתול חדש.

עכשיו שוב ראה ילדות “משקות” זרעים. אבל היכן שמו אותן? הרי אי-אפשר לגדל זרעים בתוך בית.

הדלת נפתחה ורוח חלשה נכנסה. הוא התגלגל החוצה, הישר אל החצר. הילדות קפצו ורדפו אחריו. שם חתול לבן זינק עליו ובעט בו אל האדמה. הילדות פרצו בצחקוקים.