פרחי הרע, הוא ספר שירה צרפתי, שפורסם באמצע המאה ה 19. הספר, נחשב לפסגת יצירתו של המשורר בודלר. הספר נחשב לאחד מספרי השירה הגדולים בכל השפות בכל הזמנים. הספר נחשב לפריצת דרך בשירה, שהשפיעה רבות, על חלק ניכר מאוד מהשירה (המודרנית), שבאה לאחריו.
הספר נחשב לספר מכונן של הפואטיקה הסימבוליסטית.
התרגום של דורי מנור לפרחי הרע משנת 1997, נחשב להישג גדול ומכונן בשירה העברית. לא רק שהתרגום עורר ומעורר הערצה רבה, אלא הוא נחשב לאבן הדרך מרכזית, בכינון חלופה לשירת דור המדינה (זך, עמיחי, ...), ששלטה בשירה העברית, ללא עוררין, עשרות שנים.
החבורה הספרותית. שהתקבצה סביב דורי מנור, וכתב העת "הו". התפתחה די מהר, לכח מרכזי בעולם השירה העברית. החבורה דוגלת בהדגשת היסוד האמנותי בשירה, חזרה לקלאסיציסם, ומזוהה עם שירה של משקל מוקפד, וחריזה בסופי שורות. שירה שהייתה דומיננטית בשירת העולם זמן רב, ובעברית מזוהה עם דור אלתרמן, שלונסקי, וגולדברג.
התרגום נחשב מעולה, ופורץ דרך דומיננטית וברוכה. האומנם?
אני לא יודע צרפתית, ולכן אני מייצג , נקודת שיפוט, של התרגום, אבסורדית, אבל אפשרית ונכונה, כל כך נכונה. כי זו זוית הראיה, של הקורא. הקורא בד"כ איננו שולט בצרפתית.
במבוא לתרגום (הערת המתרגם), טוען דורי, כי תרגום, הוא בעצם כתיבת שירה. ככה אשפוט את הספר. לא אתייחס לנאמנות למקור הצרפתי , לא מבחינת, תוכן, סגנון, צורה, מוסיקה, ולא שום דבר אחד. כמו כן לא אתיחס לספר כמייצג של הפואטיקה הסימבוליסטית.
הקורא המשמעותי של הספר אותו אבקש לייצג, לא דובר צרפתית, ולא מומחה בשירה, אלא פשוט קורא המחפש גוד טיים, וגם קצת להחכים חוויתית בתחום השירה.
אמנם ייתכן שהספר לא נועד לקורא כזה. אולם בפועל קוראים רבים בעלי הפרופיל שציינתי, הופנו לספר זה, על ידי מכרים, מוכרי ספרים בחנויות, וכו'.
בנוסף אשפוט את הספר, כמו הקורא, בהתבססות על הספר בלבד, כלאמר בעיקר השירים, וקצת על פי המסות המצורפות לספר. ניתן להתיחס לקורא המכיר קצת מעבר. כלאמר בעל ידע מסוים על שירה, סימבוליזם וכו'. וניתן גם לא. השיפוט תקף לשני סוגי הקוראים.
התרגום של דורי הוא הישג, כי הוא תרגום גרוע, ולא מחריד. ספר, כמו פרחי הרע, המבוסס על השפה הצרפתית, בהרבה יותר אפילו מספר שירה ממוצע, כמעט בלתי ניתן לתרגום. מכל העוסקים בשירה העברית, רק אלתרמן עצמו, היה מסוגל לספק תרגום די טוב לספר, וגם זה, בתנאי שהיה משקיע בכך את אותו מאמץ שהשקיע בכתיבת "כוכבים בחוץ". חבל שלא סיפק תרגום כזה.
אולם, מאיזה בחינה התרגום גרוע, (אבל לא מחריד). נתחיל בשירים מהספר.
שתי האחיות הטובות/בודלר
פריצות ומוות, שתי בנות חמד נלבבות.
נושקות בפזרנות, שופעות בריאות ברה;
בתולה היא ירכן ועטויה סחבות,
שרויה במלאכת-עד היא, ואינה פורה.
את הפיטן המר, אויב המשפחות,
יקיר הגיהנום, עוגב חסר-פרוטה.
דרכי קובות זנונים וקבר מוליכות
לקראת משכב נכסף וחף מחרטה.
בנאצן כל אל, הזנות והדומה
מעריפות עלינו בעותי-חדוות,
וענוגי-אימים: שתי אחיות טובות.
מתי תכרי לי בור, פריצות כלילת-כלימה?
- מתי, הו יריבת-קסמיה, המיתה,
תכי ברושים שחורים מול הדסי-בשתה?
למרות שניתן להבין כל שורה, לא ברור בכלל מה הקשר בין פריצות למוות. לא ברור בעצם על מה באמת השיר מדבר, איזו חוויה (נפשית?) הוא מנסה להעביר לקורא. הקורא חייב להפעיל מאמץ מחשבתי גדול, כדי להבין מעבר לשורות עצמן, וגם אז זה קשה. שום חוויה לא עוברת לקורא. אולי קצת מוסיקה, וגם לא מוסיקה שבאמת ניתן להתחבר אליה.
בואו נסתכל על עוד שיר מהספר:
ספלין/בודלר
הרי אני כמלך ארץ של גשמים,
עשיר חסר אונים, צעיר- אך שבע ימים,
הבז לפמלית מוריו החנפה,
אף בין כלבי חיקו נפשו כבר עיפה,
ואין לו שעשוע: לא ציד-בזים, אף לא
העם אשר גווע נכח היכלו;
הטוב במוקיוניו מנעים לו בשירה,
אך אין בזה מזור לחולי הנורא-
מיטת אפיריונו דומה היא לו וקבר
והגבירות אשר להן כל שוע- גבר,
אינן מוצאות שמלה מופקרת שתבעיר
את אש התאוה בשלד הצעיר.
חכם הממלכה, שפז מפיק מסיג,
את שורש הקילקול אף הוא אינו משיג,
ובמרחצי הדם, מורשת הרומים,
ערגת אנשי שררה שבאו בימים,
אינו מוצא לו חום, לפגר המטומטם,-
מי לתה ירוקים קולחים בו תחת דם.
אותן טענות תקפות גם לשיר זה. בהחלט ניתן לטעון, שחומרי העולם, החוויה, המוסיקה, הסמליות, האווירה, ההגות, וכו' ( במידה והם נקלטים ברמה מינימלית על ידי הקורא), זרים לעולמו לחלוטין. כנ"ל לגבי השיר הראשון.
נקודת אור בתרגום. בשני השירים, ובמידה יותר חזקה, בשירים היותר ארוכים כשהם נקראים ברצף, עולה מהמוסיקה (ושאר אלמנטים), תחושה מיוחדת אצל הקורא. חווית קריאה מסוימת. היא לא עצימה מאוד, וגם למעשה קיימת בחלק לא רב מהקריאה הרציפה, אבל זה בהחלט משהו שדורי מנור מכוון אליו, והישג של התרגום, ההופך אותו לגרוע בלבד ולא מחריד.
למה שלא נסתכל בשיר קאנוני סימבוליסטי בשפה העברית, שיר מדהים:
על חטא/רטוש
והוא מכה על חטא
והוא מכה על תוהו
והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי
והוא דמום כהד
ומרצד כמוהו
הוא מצטמר למנגינת לכה דודי
והוא בוער כלב
והוא כבה כעין
והוא דולק בלהב נר נשמת אדם
והוא חומר כגו
והוא כבד כיין
הוא מתנודד למנגינת בשר ודם
את יחידה כצל
את בוגדה כנחל
את תצעני לכל, לכל עובר ושב
את מתוקה כליל
את חמוקה כשחל
את מפכה כנחל בשרב
את יחידה כצל
את בוגדה כנחל
את תלהטי לכל, לכל עובר ושב
את אפלה כליל
את אוכלה כשחל
את שוקקה כנחל בצרב
והוא מוכה כלב
והוא נרתע כעין
עקוד הוא כחיה ברצע יתרים
והוא שותת כגו
והוא זועק כיין
הוא משתרבט בלהבות בין הבתרים
והוא קשה כלב
והוא נוקב כעין
הוא מבקש כפר החטא אשר חטאת
והוא רחום כגו
והוא נגר כיין
הוא מתנגן בבהט-אבן את-נשמת
את רוחפה כצל
את לוקקה כנחל
את תלכחי בכל, בכל אשר יאהב
את ערמה כליל
את יחומה כשחל
את צוחקה כנחל האכזב
את יחידה כצל
את מפכה כנחל
את לוהטה לכל, לכל אשר יאהב
את אללה כליל
את שכולה כשחל
את נמוגה כנחל בשרב
כל הדברים הטובים שדיברנו עליהם, קיימים פה ובגדול. מוסיקה, אווירה, תחושה, ...
אבל למה באמת הספר גרוע? בשביל זה צריך להבין מי הקורא המייצג של הספר, מי המשתמש שלו. ישנן 2 קבוצות עיקריות.
הקורא האמנותי. אלה שבאמת מעמיקים בשירה, ואולי אפילו שאפו, ושואפים, לשינוי. ליציאה מהפואטיקה של דור המדינה, לפואטיקה יותר אמנותית. בקבוצה זו אני כולל גם את המתעסקים בשירה. מרצים באוניברסיטה, עורכים, משוררים במשרה מלאה, וכו'.
לקבוצה זו, הספר מבורך. כשלעצמו, הספר נותן להם עוד אפשרות, לחוש את בודלר והסימבוליזם. מקור למחקרים, והשפעות לשירים חדשים.
קבוצה זו בודאי מברכת על השפעתו של התרגום על השירה העברית אחריו. מגמה משמעותית נפתחה מחדש (רנסנס), בשירה העברית.
יכול להיות שדורי מנור כיוון לקבוצה זו, אולם אין זה משנה. בפועל עיקר הקוראים של הספר שייכים לקבוצה אחרת לגמרי.
הקורא שלא מבין בשירה, וגם אלה שמבינים קצת, או אלה שכותבים קצת. הם עיקר הקוראים. כי הם מופנים שוב ושוב על ידי מבינים בספרות, לספר זה. אולם כמו שהדגמתי, והסברתי, אין הספר מתאים לקורא כזה בכלל. ולרוב, יעורר אצלו אנטיגוניזם, ולא רק כלפי הספר. הקורא יחוש קצת יותר עוינות לשירה העברית בת ה 40 שנה האחרונות, על כל סוגיה, ויתרחק מהשירה. זה מה שקורה בפועל.
השולטים בצרפתית. כנראה יהנו. מדובר בקבוצה קטנה מידי, בשביל להיחשב הישג לספר.
השפעתו של התרגום על השירה העברית. מבחינת עולם השירה, המצומצם, המבינים בשירה, וכו', השפעת הספר הייתה עצומה, רנסנס. כוונים שנולדו מחדש לשירה העברית, וגם כוונים חדשים כמעט לגמרי. עיקר ההתקבצות הייתה סביב כתב העת "הו".
מבחינת הקורא הישראלי, התרגום לא שינה דבר. הוא נשאר אדיש, עוין, ובז, לכל השירה העברית של ה 40 שנה האחרונות, על כל סוגיה.
סיכום מרושע. ניתן לאמר דברים טובים על הספר, אבל למעשה מדובר בתרגום גרוע. הקורא, שבד"כ הוא לא מומחה לשירה, נתקל בשירים, הדורשים מאמץ מחשבתי רב. גם בקריאה סוגסטיבית, פחות מתאמצת, לספר אין אפקט רב כלשהו על הקורא. אולי לפעמים קצת. הקורא פוגש ספר מוזר, שלא ניחן בקסם, זר ומסתורי, כמעט בכלל.
המגמה שנפרצה בשירה בעקבות התרגום, הייתה רלוונטית למביני ענין. ציבור הקוראים נותר עוין לשירה של 40 השנה האחרונות, על כל סוגיה. לכן זו שירה גרועה. מבחן האש, מבחן הקורא.
