הבלטה. מאת תמנע קורץ.
ראפאל הציץ החוצה מפוחד ממקום מחבואו.
כבר שעות רבות שלא שמע יותר את קולות הזעקות והאימה, שנשמעו קודם לכן, כשהחלה המתקפה הרצחנית על הרובע שלו.
כבר שעות שהוא שוכב לו מכווץ ורועד מפחד, גלים של בחילה עולים בקירבו בכל פעם שנאלץ לנשום נשימה עמוקה יותר, מהאוויר הדחוס שאפף את מקום מחבואו, שבתחתית ארון הבגדים.
אוויר שהיה מלא באותן זעקות אימה, מלא בצחנת המוות ובחומרים הכימיים שפוזרו באוויר כנגד תושבי הרובע שלו.
אחד, אחד נשברו חבריו ויצאו ממקומות המסתור שלהם.
חלקם כבר לא יכלו יותר לנשום והיו חייבים להתפרץ החוצה ולשאוף אוויר – אך כל מה שחיכה להם בחוץ, הייתה אותה עננת רעלים, ששאיפה אחת ממנה, הספיקה כדי לחרוץ את גורלם.
ראפאל הצליח איכשהו לשרוד את רגעי האימה.
תמיד התברך באורך נשימה וגם הפעם, זו באה לו לעזר.
יותר מכל חבריו, ידע לעצור את האוויר בריאותיו הקטנות לזמן ממושך. מצרך יקר, כשאתה נמצא תחת התקפות כימיות כל כמה ימים.
דלת הארון הייתה כמעט סגורה. אולי היה זה עוד דבר שעזר לו לשרוד? הוא כבר לא ידע לומר.
כשהחלה ההתקפה, התחבאו כולם מתחת למיטה. שם היה מספיק מקום. אבל מהר מאוד הבינו, שהפעם ההתקפה קשה וחמורה יותר מאי פעם ועליהם למצוא מחסה טוב יותר.
ראפאל הצביע על ארון הבגדים.
דמייאן אמר לו שזה סיכון גדול מדי. הם עלולים לשאוף מהרעל כבר בדרך לשם.
אבל לא נשארו הרבה ברירות.
גם דמייאן הצטיין בעצירת אוויר. שניהם ועוד שלושה חברים (חואן, הקטור ודייגו)
החליטו לקחת את הסיכון. הם חצו את המרחק שבין המיטה לארון כשהאוויר כלוא בפיהם, כמעט מתפוצצים מן המאמץ – אבל הם הצליחו.
רסס נוסף של חומר כימי, התעופף באוויר ונחת על גבם של דייגו וחואן, רגע לפני שהספיקו להיכנס לארון. זעקותיהם הקפיאו את דמם של השלושה הנותרים והם כמעט וסבו על עקבותיהם כדי לעזור לחבריהם הפגועים, אך דמייאן, שהיה הבוגר בחבורה וכבר נכנס לארון, קרא להם מבפנים, מושך אותם בגופם.
אם יחזרו לעזור, יגע גם בהם החומר הרעיל. וכולם ידעו מה המשמעות של מגע עם החומרים הרצחניים, שרוססו לעבר הרובע שלהם.
ראפאל הציץ מפוחד מבעד לפתח הצר שנותר בדלת הארון.
הדבר הראשון שהבחין בו, היה גופתו של חברו הטוב ביותר, דמייאן.
דמייאן היה שרוע על גבו, איבריו פשוטים לכל עבר, לשונו השתרבבה מפיו, כמו גם נוזלים עכורים שכנראה עלו מקיבתו, כששאף את הרעל הקטלני.
לא פעם חזו ראפאל וחבריו בפרפוריי הגסיסה של חברים ומכרים לרובע.
המחזה היה קשה מנשוא וראפאל רק יכול היה לדמיין מה עבר על חברו הטוב ברגעיו האחרונים. את העוויתות שאחזו בגופו הצנום, טרם אחז בו המוות.
דמעות ניקוו בעיניו הקטנות השחורות. דמעות שמיהר למחות מעיניו.
הוא צריך להיות אמיץ עכשיו. אין מקום לרגשנות יתר ברגעים שכאלה, כך הסביר לו דמייאן – וכעת עליו לכבד את זכרו של חברו היקר.
וחוץ מזה, עכשיו עליו להיות זהיר שבעתיים. לשרוד.
חשש כבד התגנב אל ליבו: אולי הוא האחרון שנותר? אם דמייאן כבר מת, אז הסיכוי שאחרים ישארו בחיים, היה סיכוי קלוש ביותר.
ראפאל עצר שוב את נשימתו והגיח בזהירות אל מחוץ לדלת הארון.
המחזה שנגלה לעיניו, בנוסף על האוויר שכלא בריאותיו, כמעט שעצר את ליבו מלכת:
גופות היו פזורות לכל עבר. עשרות של גופות, כולם מונחים באותה תנוחה מוכרת, שבה מצא את דמייאן. עיניו נפערו באימה וכבר לא יכל יותר לעצור את נשימתו.
זעקת שבר נמלטה מגרונו והוא קרס לרצפה, נושם את ריח המוות בעל כורחו.
לא נראו שום סימני חיים. מוטב לו כבר למות גם הוא, אבל דבריו של דמייאן הדהדו באוזניו: "לעולם לא נכנע להם! לחלאות המין האנושי הזה! לעולם לא!"
הוא עזר אומץ והרים את ראשו.
אם הוא האחרון, עליו לייצג בכבוד את חבריו ואת עמו, שנטבחו באכזריות שאין כמוה, על ידי בני עוולה אנושיים.
כנראה שהפעם החליטו האנשים לחסל את הרובע שלהם אחת ולתמיד. בלי להשאיר אפילו שריד אחד.
בכל פעם היו משתמשים בחומרים חזקים יותר, רעילים יותר.
ראפאל התחיל להתקדם בזהירות, מתהלך בין הגופות. מפעם לפעם מזהה פרצוף מוכר, אך את רובם אפילו לא זכר, שלא לומר הכיר.
את משפחתו מעולם לא זכה להכיר, כי הם ניספו כבר בטבח אחר שהתחולל ברובע שלו.
זיכרונות צצו ועלו בראשו: הוא ודמייאן משחקים ביחד, הוא ודמייאן ועוד כמה חברים עושים פשיטה חשאית על מטבח שהושארו בו שיירי מזון חשופים, הוא ודמייאן...
אבל דמייאן מת. הוא ניער את ראשו ולפני שהספיק לשים לב, דרך בטעות על גוויה אחת. קול פצפוץ פריך נשמע, כשפגע באחת מהזרועות של אותה ברייה ששכבה על גבה גם היא.
ראפאל נרתע בזעזוע לאחור – ושוב נשמע הפצפוץ הפריך, כשדרך על עוד גופה.
הדבר חזר על עצמו כשלוש או ארבע פעמים וראפאל האומלל כבר כמעט שאיבד את דעתו, אך ברגע האחרון עצר ונעמד על מקומו.
מחשבה מצמררת חלפה בראשו, מחליקה בצמרמורת מרטיטה במורד גבו:
הוא בא במגע עם הגופות, משמע, שגם הוא נגוע כעת בחומרים הרעילים.
הידיעה כמעט שימחה אותו. עד כמה שזה ישמע מזעזע, ראפאל כמעט קידם את המוות בברכה. לא יעבור זמן רב עד שגם הוא יפרפר ויפרכס בעוויתות אחרונות, יפלוט כמה נוזלי קיבה מבחילים ויתהפך על גבו, כמו שארית חבריו לרובע.
עכשיו שום דבר כבר לא משנה.
ראפאל כבר לא פחד יותר. הוא המשיך להתקדם בין הגופות והגוויות, לפעמים ממש מתבוסס בשלוליות של רפש שהיו מהולות מנוזלי הקיבה של חבריו ומאותם חומרים כימיים קטלניים, שרוססו הפעם בריכוזים גדולים במיוחד.
המוות כבר היה קרוב.
הוא התחיל להרגיש זאת בשתיים מרגליו, הקדמיות, כך היה נדמה לו, כי גם מחשבתו החלה להתערפל, כשחדרו אל גופו הקטן הרעלים, שהחלו להרוס את מערכות גופו.
כשהוא מתנודד מצד אל צד, שם לב לפתע, שהגיע עד לקצה גבול הרובע שלו.
מעבר לגבול ראה את אותם המראות בדיוק.
עשרות על גבי עשרות של גופות, מוטלות אין אונים על גבם וסביב סביב אותו הריח, ריח המוות וצחנת התרסיסים הכימיים.
מחושיו הארוכים כבר איבדו את חוש המישוש שלהם, כנפו הדקות והשקופות, החלו לרפרף בתגובה לא רצונית וכעת כל ששת רגליו רעדו והוא כבר בקושי הצליח להחזיק את גופו הקטן.
בצעדים אחרונים גרר את עצמו ועבר את הגבול אל הרובע השכן.
בעודו צונח על גבו ורגליו מפרפרות באוויר בעוויתות אחרונות, מילותיו של דמייאן, חברו הטוב הדהדו באוזניו: "תזכור ראפאל, הרובע השכן, אינו טוב יותר, זאת פשוט עוד בלטה. בלטה שעליה נטבחים מדי יום, על ידי האנשים, מאות ואלפים מבני עמינו, משפחותינו וחברינו. זאת רק עוד בלטה ראפאל, רק עוד בלטה..."
- סוף -
