מר מבודד

יום אחד הוא נכנס ואינו חזר. שואלים אותו כולם, איפה אתה? אבל הוא לא ענה. הוא הסתפק בהיתסגרות בחדר שלו והיה בצום ושביתת רעב. אנשים התחילו לדאוג כעבור יומים שהוא לא יוצא מהחדר. אני לא מאמין הוא תמיד אמר, איך זה יכול לקרות רק לי. את המשפט הזה הוא היה אומר תמיד כאשר היה שומע רעשים מבעד לחלון בחדר השינה. אנשים היו קוראים לו שייצא, אבל הוא לא זע ולא נע. הוא היה חלק מהרהיטים, ממש כמו מאובן. ולא היה אכפת לו משום דבר שיכול לקרות. הוא היה רזה נורא. ולא הזיז לו מה כולם חושבים עליו. 

אני אוהבת אותך. מישהי צעקה לו בחלון ביתו, אבל הוא לא היה מקשיב. הנכות הרגשית שלו השתלטה עליו והוא לא היה מוכן לדבר עם איש. אני לא מבינה איך דבר כזה יכול לקרות, מישהו שהיה אוהב אדם, הפך להיות אנטיפת ברגע אחד. כנראה הוא עבר טראומה. אנשי הכפר היו תמיד מנסים לעלות ספקולציות מסוימות איך זה יכול לקרות, אבל כאמור תמיד כשמישהו היה רוצה להגיד משהו או שהוא היה דופק על חלון ביתו. הוא היה חוזר על המנטרה. 

הגיע הצעת חוק חדשה בכפר, כדי לעודד את המר מבודד לאכול, יש להכריז בקול גדול שהגיע העת לאכול. אבל הוא גם פה הוא לא זז ולא נע. אנשים בכפר היו כבר מיואשים, זה הגיע ליום השלישי והבן אדם לא אוכל שום דבר, אני לא מבינה איך זה יכול להיות. הבן אדם היה כל כך חברותי, כל כך חם ולבבי, מחבק, אוהב, מעריץ אנשים שהם לא כמותו ואפילו מקנא בחסרונות שלהם. אני לא מבינה איך בן אדם אחד יכול לאבד את האיזון שלו בשבריר שנייה.

אחרי כמה ניסיונות, אנשים התחילו לאבד את סבלנותם ונשות הכפר התחילו אולי לעורר בו את החשקים המיניים שלו, הוא היה קם מצד אחד מסתכל אבל זה לא היה עוזר. משהו במוחו השתבש. רצו להביא לו את צפי הפסיכולוג, אבל זה לא עזר. הוא לא רצה להגיד ולעשות שום דבר. עד שיום אחד אחרי שכל הניסיונות כשלו הגיע הניסיון המר ביותר, ניסיון של איתני הטבע. הר הגעש התפרץ בלי שום התרעה או ידיעה שזה יכול לקרות. וזה קרה. כולם רצו לברוח למקום מסתור אבל אף אחד לא שרד את זה. חוץ ממנו.

הוא יצא מהבית שלו בין שני ואדיות ענק. ראה לפתע את ההרס העצום שנגרם על ידי הלבה ויצא לו חיוך ראשון על פניו. אנשים נשרפו בעודם חיים והוא חייך, למה אתה מחייך שאל אותו קול שגם שרד. אז הוא אמר לו בשקט, בשקט: "התגמדות דברים יכולה להביא לשינויים עצומים, כשאתה חש תחושה לא נעימה ורואה אסונות כאלה אתה מרגיש גיבור".