"אהבת חיי."

אני תמיד רואה רק את עצמי
ואז אני בטוח שזה אני
כי אני מכיר את פרצופי.
 
בכל זאת יש משהו משונה
שבכל פעם זה קורה,
שכך אני נראה בבוקר
סתם קלף ולא כמו ג'וקר.
 
כשאני קם מהמיטה
פרצופי כמו מכשפה,
סיבי זקן ושיער פרוע
ובקושי מצליח לנוע.
 
אבל המים והגילוח
והשיניים עם הצחצוח,
מהחלון נושבת רוח,
משנים מיד מצב הרוח.
 
אבל אז, אוי, בא הרוע,
צעקות בקול גבוה:
"בוא כבר לשולחן,
אני מחכה לך מזמן."
 
אבל זו רק התחלה של צעקה
מתוך יום שלם מבית ספרה:
"מדוע קמת כה מאוחר
ואני עובדת זה מכבר?"
 
ואני ברוגע לה עונה:
"סתם, במיטה היה נעים
בחוץ קר ובשמיים עננים."
אבל היא לא בוררת במילים:
 
"אני כבר הספקתי לבשל,
את כל הכביסה לקפל,
גם לגזור וגם לתפור
ואתה שוכב לך בגלל הקור?!"
 
האמת, כל מה שנוגעת היא
ממש אפשר להתפעל,
אבל דבר אחד אינה יודעת
היא אינה יודעת לקלל,

אך אם תפתח הפה לרגע קל
היא מאחלת לי ככה למשל:
"מכה טרייה, חור בראש וחבורה בצד,
שאלוהים יעניש אותך ברעב וברד,
שתהיה אילם, תהיה חרש ותתחלק לשניים,
חצי שיבער באש וחצי שני יטבע במים,
ומאחור תהיה נפוח ומלפנים גם כן,
שתיקח אותך הרוח - ונאמר אמן!"
 
אצל אשתי בבית, רבותיי,
ממש גם עדן, בחיי.
רק פוצ'יניו וקוצ'יניו ובובל'ה
ובלילה, כשאני חוזר בשלושל'ה
היא צועקת: "יענקל'ה?"
ואני עונה לה: "חנהל'ה?"
ואז הפה נפתח לרגע קל
והיא מוסיפה ככה למשל:
 
"שתישרף, שתתעלף, שתתבשל בסיר,
שתחלה, שתיצלה, שראשך תכה בקיר,
שתשתגע ותרוץ ממטולה עד גדרה,
שתלך לרנדבו ושתחטוף חולירע,
שתצא על שתי רגליך ותשוב גם כן,
עם שתי רגליך בידך - ונאמר אמן!"
 
כן, כן, מחריצות אשתי אפשר להתפעל
ולטוב הזה צריך רק להתרגל,
אבל דבר אחד היא אינה יודעת:
היא אינה יודעת לקלל.
 
רק בערב זה מסתיים
ואני שוב יכול לנמנם,
אבל לא  לפני שאביט בראי
ואז מבין מה עשתה לי אשתי.
 
לא עוזרים התסרוקת והגילוח,
שומעים אותה, נעלם מצב הרוח.
אבל כך זה יהיה גם מחר,
כי הנישואין הם כמו מבצר
שחיל אויב עליו צר,

מי שבחוץ, נדחק בכוח
ומי שבפנים, רוצה לברוח...