סיפורים
גוש חסום
יעל שוורץ- ניצן
יום חמישי, עשר בבוקר. אנו יוצאים מגוש קטיף לישיבה בתל אביב.
כבר במעבר כיסופים אנו מרגישים שיש משהו אבל כלום לא נאמר ואיש לא עוצר אותנו.
קצת אחרי כיסופים אנו רואים שיש כוחות גדולים של צבא, ג'יפים וכל מיני, וניידות משטרה נוסעות לכל אורך הדרך ממולנו לכיוון הגוש.
במכשיר הקשר אנו לא שומעים על כלום, שום דבר מיוחד לא הולך לקרות, ולכן אנו ממשיכים בדרכנו.
לאחר הישיבה, בתל אביב, אנו במקרה שומעים ברדיו כי כל אזור גוש קטיף סגור בצו אלוף – אין יוצא ואין בא. אנשים לידינו מתחילים לדבר רמה זה נורא, מתעניינים ושואלים איך נחזור. טלפונים מידידים וממשפחה מתחילים להגיע, הרי השארנו את הילדים לבד בגוש. חברים עוזרים להביא את הילד מהגן הנמצא בישוב נוה דקלים הסמוך לנו, וגם זה קשה ורק בפרוטקציה כי החבר הוא איש צבא. אסור לעבור בין הישובים. "ממש גטו" – עוברת בנו מחשבה, אבל אסור לומר דברים כאלה, לא?
דיווחים מהשטח:"לא נותנים להיכנס לגוש"... ואנחנו נוסעים בדרכנו חזרה ל"קוסמוס" באשקלון כדי לאכול משהו ולעשות הערכת מצב: האם אלו כבר סימני המצור? האם לקנות כבר שימורים? טלפון לילדים בבית – תקנו קורנפלקס וחלב במכולת , "שיהיה", אומרת האמא היהודיה.
בשעה ארבע אחר הצהריים החלטנו למרות הכל להתקדם לכיוון הגטו, סליחה, הגוש.
מחסום ראשון – בצומת יד מרדכי. שוטרים מפוהקים מציצים באדישות – מה אל מכוניות מעוטרות בכתום-גוש ונותנים לתנועה לעבור.
מחסום שני – בצומת ניר-עם. כאן כבר עוצרים השוטרים כל מכונית, במיוחד עם סממנים כתומים ומבקשים להזדהות. איש בטחון מאחד היישובים באיזור הנוכח במקום מזהה אותי ואומר לשוטר שיתן לנו לעבור, אפילו בלי בדיקת תעודות. ניצלנו! בני נוער רבים ואזרחים נוספים – לרובם יש סרט כתום, מבקשים טרמפ מתחנת האוטובוס שבמקום. לכל אורך הדרך ועד לגוש קטיף בולטת בהחלט תופעה זו – אנשים שהמשטרה והחיילים עיכבו לבדיקה.
ממשיכים בנסיעה. "אנחנו בסרט?" אנו תוהים למראה המחסום הבא בצומת סעד. כאן כבר חייבים תעודת זהות אבל מספיקה זו של הנהג. ושוב – טרמפיסטים מוכרים לגוש רוצים טרמפ (הרכב היה לצערנו מלא בסחורה אז סליחה עם כולם...) "עדיף שתתחיל לדבר בערבית "- אני אומרת לבעלי, אולי המעבר יהיה יותר מהיר....
מחסום רביעי בצומת רעים.הפעם זה מחסום הרבה יותר מושקע ויצירתי. חיילים פזורים מצידי הדרך לחסום כל מי שינסה לחצות את הגבול, סליחה , את השדות לכיוון הגוש בצורה לא חוקית. מלא כלניות מסביב, שוב סליחה – שוטרים, וחיילים עוצרים אותנו ומבקשים הפעם תעודות זהות משנינו. חייל חמוד לוחש לי בחיוך :"אנחנו איתכם, אוהבים אתכם". במכונית שלפנינו – פותח השוטר את הדלת ומוציא נער צעיר עם סרט כתום שאין לו תעודת זהות. מה שמסביר במקצת את תופעת הגודש בטרמפיסטים. ("אם לנער כזה ממילא אין תעודה מזהה מפאת גילו הצעיר, איך הוא בדיוק יגיע לביתו?" אני תוהה) ממשיכים בנסיעה, שותים מים להרגע וכאן – אחרי כמה טלפונים אנו מבינים שיש כאלה שהצליחו להכנס לגוש ויש כאלה שלא.
מחסום כיסופים.
עיתונאים, כתבים, צלמים, תקשורת מכל סוג ומכל העולם, חיילים וחיילות, שוטרים ושוטרות, קבוצות שונות עם סרטים כתומים ובלי סרטים כתומים ושוב השוטר מצווה להזדהות.
האמת, היד כבר כאבה לנו מלשלוף את התעודות. אולי זו הסיבה שהתעצבנו והפסקנו להיות נחמדים.
לאחר חצי שעה של עמידה סתם ועיכוב מיותר במחסום – סוף סוף אפשר להכנס לגוש.
כמעט ואין מכוניות שנוסעות לאורך הציר, אך למרות הכל הרגשנו ישר בבית למראה הנוף השקט והכתום. גוש קטיף זה הבית שלי.
(נכתב כחודשיים לפני הגירוש מגוש קטיף
