כמדען הוא רצה להבין את סוד הבריאה.
כמשורר רצה להציץ מתחת לשמלה של אלוהים ...
כך או אחרת – "שירת המזלות" היא מוסיקה ערבה לאזני המדען והמשורר כאחד.
הפיצול "מדעי" לעומת "אומנותי" הוא בעיני המתבונן. העולם הוא שלמות ולא פיצול ...
הכירו את שחף ויאר!
1-שחף, על שום מה? מה הוא משדר לך ומדוע נבחר?
למה שחף ? זה סיפור ישן שאין לי כל כוונה למחזר כאן.
פעם שם זה היה עבורי אות שחרור מהעבר, חופש, מעוף, געגועים למרחקים.
2-בדף היוצר שלך ציינת את עיסוקיך מן העבר: "מדען ואיש הייטק," גע בעיסוקיך אלה, ספר עליהם.
אני עדין מגדיר עצמי כמדען ... ובאשר ל"הי-טק" – אני אמנם "פליט הי-טק" אבל עדיין לשורת קוד טובות יש קסם בדיוק כמו שורות של שירה (או הֶרוֹאִין ...).
3-לעתים אנו מסווגים נטיות ריאליות בניגוד לאלה ההומניות. נראה כי שתיהן בך, איך זה מתיישב בתוכך, ובכלל: בכולנו?
כמדען רציתי להבין את סוד הבריאה.
כמשורר רציתי להציץ מתחת לשמלה של אלוהים ...
כך או אחרת – "שירת המזלות" היא מוסיקה ערבה לאזני המדען והמשורר כאחד.
הפיצול "מדעי" לעומת "אומנותי" הוא בעיני המתבונן. העולם הוא שלמות ולא פיצול ...
4-שקט או ההיפך ממנו-מה העדפתך?
לפעמים כך ולפעמים אחרת ...
כֵּן בָּרַעַשׁ !
כְּשֶׁצָּהַלְתְּ הַהֲמוֹנִים אֶל תּוֹךְ קְרָבַי פּוֹלֶשֶׁת –
אֲנִי אוֹהֵב נְשׁוֹת זָרִים כֵּפַת צְרוּרָה שֶׁל מֶרִי חַי.
וְאַתְּ תָּשׁוּבִי אָז אֵלַי, אוּלַי, פְּרוּעַת בֶּגֶד– מֵעוּפֶרֶת,
לָבוֹא אֶל בֵּן שְׂפָתַי כְּכּוֹס שֶׁל יֵגוֹנִים.
לעומת:
וּבָעֶצֶב שֶׁחַפִים הדוֹאִים אֶל הַשֶקֵט –
לִכְאוֹב אֶתּ מֶחוֹל הַזְּמַן הַכָּחֹל.
או –
אָז נָבוֹא זֶה אֶל זוֹ נִרְעָשִׁים מִן הַשֶּׁקֶט,
מִתְמַסְּרִים לַכִּשּׁוּף הָעַתִּיק שֶׁל הַגּוּף.
וּבְתוֹךְ הַקִּרְבָה שֶׁכְּמוֹ הַיָּם לֹא נִגְמֶרֶת
- נֹאהַב.
5-תשוקה, מה היא אומרת לך.
התשוקה הכרחית לחיים – של כל אחד ... בלי לפחות רגע אחד של תשוקה לא נולדים ... וכשהתשוקה לחיים גוועת – אז כבר אין חיים.
כמשורר – התשוקה הכרחית עוד יותר: בלי תשוקה אין יצירה ... חד וחלק.
האני מאמין שלי כמשורר ? "בְּרֵאשִׁית הָיְיתָה הַתְּשׁוּקָה" – חד משמעית !
בין אם זה "תּוּתֵי בָּר שֶׁל תְּשׁוּקָה וַחֲלוֹם...", או "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִבְרָא מֶחֲלוֹמוֹתֶיכֶן - מִתְּשׁוּקָה וּבוֹץ" (שורה נהדרת שמרבית הקוראים מפרשים לא נכון ...).
ואם לצטט בית של שיר במלואו:
בְּרֵאשִׁית הָיְיתָה הַתְּשׁוּקָה:
רִתַּקְנוּ עַצְמֵנוּ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל יֵצֶר -
כְּמוֹ שַיָירָה שֶׁל שְׁבוּיֵי מִלְחָמָה נוֹעָזִים,
עֲבָדִים לְאֵרוֹטִיקָה סִיזִיפִית מֵתִּישָׁה.
עָשִׂינוּ מַעֲשִׂים מְגֻנִּים זֶה בְּגוּפָה שֶׁל זוֹ,
כְּמוֹ בְּסֶרֶט פּוֹרנוֹגרָפִי מְצֻלָּם בְּמַצְלֵמָת יַד.
ואז שוד ושבר: "אִשָּׁה וְאִישׁ בִּפְרִיחָה מְאֻחֶרֶת שֶׁל תְּשׁוּקָה כְּמוֹ בְּסֶרֶט מֻקְדָּם שֶׁל גוֹדאַר" ! הקולנוע (אומנות ויזואלית) "פולש" אל המתחם השמור של השירה ... אוי ואבוי ...
וגרוע מזה – הדובר מסתבך עם פסיכואנליטיקאים לקאניאניים (הידועים בקנאותם להיותם בלתי מובנים בפרינציפ): " לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת פְּסִיכוֹלוֹג לָאקַאנִיאַנִי לְהָבִין אֶת הַאָבּסוּרד".
ואם להיות יותר "מינורי" (אין ספק – הבית הקודם היה מז'ורי פורטה !):
"וְהַקִּרְבָה בּוֹרֵאת בִּי תְּרָפִים שֶׁל תְּשׁוּקָה"
או במבט משועשע יותר:
"וּתְּשׁוּקָה זוֹ מַהִי בִּכְלָל - אִם לֹא אָנַרְכְיָה"
6-הכמיהה לאהבה והאהבה עצמה מצויה רבות בשיריך. עד כמה האהבה מנהלת אותנו ואותך בפרט.
האהבה עושה בנו מעשים מגונים כל הזמן ... מהתלת בנו, עושה אותנו משוגעים באופן פלילי וקליני ...
האם השגעון הזה הוא חלק מהתכנות שלנו ? דבר המתבקש מהיותנו "בשר ודם" ?
הַיֵּשׁ תַּחְבּוּלָה כְּנֶגֶד עָרְמַת הַבָּשָׂר,
תְּבוּנַת הַיֵּצֶר וְקַלּוּת הַדַּעַת ? (אָתְ שוֹאֶלֶת)
וּמַה תְּרוּפָה נִטֹּל - בַּכְּמוּסוֹת קְטַנּוֹת אִם אֶפְשָׁר -
לְמֵרוֹץ סַמֵּי הַחֵשֶׁק הַמִּסְתַּחְרְרִים בְּמַחְזוֹר הַדָּם ?
משורר נפלא בשם עוזר רבין כתב פעם:
האהבה בריחה היא מצו האלוהים
בתוך מותה לנטוע שתילי אנוש חיים.
בכל שולט המוות שלטון אין מצרים,
והחיים יפרחו מבין היצרים ...
ואני אומר: " אַהֲבָה אֵינֶנָּה מִשָּׁנָה סְדוּרָה" ...
ולכן לפעמים בלילה: "אֲנִי חוֹלָם אֶת טֵרוּף הָאַהֲבָה הַנִּמְשֶׁלֶת בַּכֹּל" ...
אני מביט סביבי ורואה:
שְׁקִיעוֹת חֲלוּדוֹת סוֹבְבוֹת בַּחוּצוֹת וְאוֹסְפוֹת יְלָדִים בּוֹעֲרֵי עֵינַיִם לִבְכּוֹת אִתָּם בָּאַהֲבָה טְרוּפָה שֶׁל קַיִץ,
וְרוּחַ עֵרוֹמָה סְמוּקַת פָּנִים וּמְנֻשֶּׁקֶת עוֹשָׂה בָּנוּ שְׁתִיקוֹת וּמַעֲשִׂים חַסְרֵי בּוּשָׁה עַד תּוֹם.
וכשאני שואל את אחת ממאהבותי אני מקבל ממנה: " אַהֲבָה הִיא סַם – אָמַרְתְּ לִי"
... ובהמשך אני שומע: "אֵין לִי כֹּחַ לְאַהֲבָה גְּדוֹלָה בְּלִי גְּבוּלוֹת"
באשר לי – פעם חרטתי על דגלי: "אני אוהב משמע אני קיים" ...
ולכן – כשהאהבה נגמרת אז יש לי "תְּגוּבָה פּוֹסט טרַאוּמַטִית לְאַהֲבָה שְהִתְקַלְקְלָה" ...
כי בסך הכל:
וְגַם אִם הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה מַדָּע מְדֻיָּק
כְּמוֹ הָאֶרוֹטִיקָה - לְמָשָׁל,
הִיא כְּמוֹ הָאַלְכִימְיָה:
בִּלְתִּי מֻסְבֶּרֶת בַּעֲלִיל,
אֲבָל הַנֵּס קוֹרֶה – וְזֶהוּ ...
וזה ממש לא רלוונטי ש-" אוֹמְרִים הָאֱמֶת יַחֲסִית הִיא, וְהָאַהֲבָה אֵינֶנָּה אֶלָּא אַשְׁלָיָה כִימִית"
כי כשמגיעים לישורת האחרונה של החיים זועקים:
אֵלִי –
עוֹד אָהֲבָה אַחַת אַחֲרוֹנָה – אָנָּא,
רַק עוֹד אָהֲבָה אַחַת וְדַי. ..!
7-בהתייחס לשירך "עיר"-מהי העיר הסודית שלך, ולאן נקווים החלומות?
העיר העצובה המתוארת בשיר היא הזיה סוראליסטית. משהו בן אוקבאר של בורחס לאחת ממאה עשרים ושמונה הערים הסמויות מן העין של קאלווינו ... אולי "אנאסטאסיה ... שתאורה בלבד מעורר בך את תשוקות אחת אחת ...".
אך העיר (תל-אביב) כישות חיה יכולה להיות כמו מאהבת ...
כִּי יָפִית, כִּי נָעַמְתָּ – שַׁבְרִירִית וּבוֹטַחַת,
כַּעֶבֶד אָבוֹא אֲבָנַיִךְ סַתֶּת !
ובהמשך:
מָה יָפִית! מָה יָפִית! עַקְשָׁנִית וּמְטֻפַּחַת,
בְּעֵינֵי סַכִּינִים וּזְהָבְךָ הַנִּגָּר.
בִּשְׁעָרֶיךָ אָבוֹא כְּלֵיצָן צָרוּר מִטפַּחַת
לְהַגִּישׁ סִרפַדִים לְךָ אַבֶל כְמָתַת.
עד שלילה אחד: "הָעִיר נִגְמְרָה לִי פֶּתַע כְּמוֹ בַּקְבּוּק שֵיכַר" ואז אינני יכול אלא:
לְהִתְאַבֵּל עַל מוֹת הָעִיר, וּלְגַדֵּף אֶת אֵלוֹקֶיָה
כְּמוֹ קַבְּצָן מוּכֶּה כְּפַן וּמְשׁוֹרֵר שֶׁל רֶפֶשׁ" ...
ולפעמים אינני יכול אלא "לקטר" נואשות:
אֹמַר לָךְ זֹאת אֲהוּבָתִי,
אֹמַר לָךְ לְעֵת עֶרֶב שֶׁל לַחוּת מֻגְבֶּרֶת:
הָעִיר הַזֹּאת אוֹתִי מַמָּשׁ גּוֹמֶרֶת,
עִם כָּל הַזּוֹנוֹת וְהַנַּרְקוֹמָנִים שֶׁלָּהּ,
וְהַיָּפִים וְהַיָּפוֹת מִשַּׁעֲרֵי הַמָּגָזִינִים.
וכדי מאוד לקרוא שיר יפה הזה במלואו על מנת להבין את הטריפ הזה הנקרא "עיר" ...
כי יש גם רגעים בהם:
בְּתוֹךְ כֶּשֶׁף אָפֹר הַטּוֹבֵל עִיר בְּמֶלַח – נִשְׁבָּרִים אֲזִיקִּים וְחָפְשִׁי הַחֲלוֹם,
יָרֵחַ כַּחֹל מְחַבֵּק מִגדָלַיִים וּמְסַלְסֵל בִּשׂפַמָם שֶׁל שֶׁעוֹנִים עַתִּיקִים.
עד כאן - עיר ...
8 -מוטיב הזמן מופיע ברבות מיצירותיך, גע בו בזמן ובמשמעותו עבורך.
אמת ... כי – "הכל בנו בתנועה מתמדת. אנו בוראים ונבראים בתוך נהר הזמן" ולכן:
הַזְּמַן הַנִּגָּר כְּמוֹ חוֹל הוּא כָּחֹל -
עוֹד פְּגִישַׁת רֵעִים עוֹד קַיִץ עוֹד שִׁיר.
ובתוך כל זה:
וְהַזְּמַן מְזַמֵּן לָנוּ נַפְתּוּלִים וַעֲלִילוֹת מַפְתִּיעוֹת,
כְּדֵי שֶׁנֹּאבַד בְּתוֹכָן - חוֹלְמִים, שְבוּים בְּכַף הַיֵּצֶר ...
ועם כל ההשתוקקות לאהבה (וסקס פרוע ...) לפעמים עולה השאלה:
וּתְשׁוּקָה זוֹ מַה פִּשְּׁרָה?
מַה הַטַּעַם בְּזֶה הָעֹנֶג הַנּוֹאָשׁ
שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים לָנוּ מִחוּץ לַזְּמַן ?
כי בסופו של דבר: "מַעַלְלֵי הַזְּמַן מַסְעִירִים לָנוּ אֶת מִיצֵי הקֵיבַהּ בְּאוֹפֵן פּלִילִי" – מה שאומר ש"חיים בתוך הזמן" זה סיכוי מחושב שאין לנו בררה אלא לקחת אותו ... (ראה "תודעה וזמן" של הידיגר).
והזמן מהו בעצם ? " הַזְּמַן הַזֶּה - מִתְנַקֵּשׁ מְיֻמָּן" – עונה המשורר – כאילו לא ידענו ...
אבל עכשיו:
תַּעָתּוּעֵי הַזְּמָן מוֹחֲקִים מֵחַיָּי מֵחוֹזוֹת שְׁלֵמִים
וּמְמַלְּאִים אוֹתָם בְּאַגָּדוֹת מֻפְלָאוֹת חַסְרוֹת פֵּשֶׁר.
ואז מבינים סוף סוף: "כִּי עַכְשָׁו שָׁלוֹשׁ דַּקּוֹת הֵן כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם …"
וכשאהבה נגמרת – אך קשה להרפות אז " אֵין לַזְּמַן מַלְכוּת בַּשִּׁירִים אוֹדוֹתַיִךְ"
ואז " הַחֹרֶף בָּא רָטֹב לִכְאֹב, הַזְּמַן עָצַר מִלֶּכֶת",
וכדי להתאבל - "מַבְעִיר פְּרָחִים שְׁקוּפִים עֲלֵי קִבְרוֹת הַזְּמַן הָאֲרֻכִּים עַד כְּלוֹת",
ומחכה לרגע נדיר של השראה בו – "קְדֵרַת הַזְּמַן הַמְּכֻשֶּׁפֶת נָסְכָה יֵינָהּ הָאָפֵל עַל עֵינַי".
... כן יש לי הרבה מה לומר כאן על "זמן" אבל באמת אין לי זמן לעשות זאת ...
ומה שנותר לכן:
וּבָעֶצֶב שֶׁחַפִים הדוֹאִים אֶל הַשֶקֵט –
לִכְאוֹב אֶתּ מֶחוֹל הַזְּמַן הַכָּחֹל.
9-ספר על הילד שהיית והילד שהנך עתה.
... בפעם אחרת ... תודה.
10-המוסיקה הינה חלק בלתי נפרד מחייך, אדג'יו, מינואט, והרקוויאם של מוצרט. שירה, מוסיקה, נקודת המפגש.
... ו"קונטרפונקט" האם שכחת ? – כי זו התשובה בעצם: "צירוף שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירת מרקם הרמוני ביניהם ...". המוסיקה היא מקור השראה, וכתיבת שירה היא לי העשיה בעולם היצירה:
לִכְתֹּב שִׁירָה
דָּבָר מֻפְלָא
שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה
אַחַר שׁוּרָה
אַחַר שׁוּרָה
כְּמוֹ הֶרוֹאִין.
עבודה סיזיפית – אין ספק ...
ואם לעשות פרפרזה על ניטשה: "הולדת השיר מתוך רוח המוסיקה".
11-שירך "אלוהים אדירים", עמוק ומיוחד. בשיר זה אתה שם את האדם במרכז עם פנייה אל בוראו - (בורא שקיים או לא ?). התייחס אל ביקורת טבע האדם, שלנו, שלך. ומיהו האלוהים שלך ?
"אלוהים אדירים" – התקלת אותי ... בחיי.
כי בעולם זה שנדמה שחסר אלוהים הוא –
הָאָדָם תַּיָּר הוּא - בְּתוֹךְ נוֹפֵיי חַיָּיו.
סְחַרְחַר כְּנִגּוּן נָד הוּא – עָרֵל שְׂפָתַיִם מְנֻכָּר.
אין בררה אלא לשמוע את הבשורה:
הִכּוֹן אָדָם לַדֶּרֶךְ וְשָׂא מֵאֵל קְלָלָה,
- קַשִּׁים יוֹשְׁבֵי הַחֶלֶד, מָרִים שׁוֹכְנֵי דּוּמָה ...
האם זה עולם חסר אלוהים ? אינני יודע ... לפעמים נדמה "הָאֵל עוֹשֶׂה בָּנוּ מַעֲשִׂים בְּאֵין רוֹאֶה, בַּמַּחְתֶּרֶת",
ובנוסף לכך:
וְאוּלַי אֱלֹהִים כֵּן מְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּה,
וְעִנְיְנֵי הָעֲרָיוֹת נְתוּנִים
לְתַעְתּוּעֵי הָאַקְרָאִיּות
סְתָם כַּךְ.
וזהו אותו אל מוזר –
אֱלוֹהִים הַיּוֹדֵעַ בֶּן מִבְזָק חֲדָשׁוֹת לְמִשְׁנֵהוּ,
אֶת הַשְּׁקָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ
אך לפעמים די להביט בשקיעה כדי למלמל כמו תפילה:
אֱלֹהִים הַמִּתְגַּלֶּה בְּאֵשׁ הַסיֵנַה,
הַבּוֹרֵא צַמָּרוֹת כְּבֵדוֹת וּפִרְיָן,
לָמְדֵנִי לִנְגֹּעַ בַּתְּכֵלֶת הַזֹּאת הָאוֹבֶדֶת,
בַּדֶּרֶךְ הֲטָסָה מְהֵנָּה לְשָׁם.
ולדעת שזהו האל המסתתר ...
אֱלֹהִים הַמַּצְחִיק הָעוֹשֶׂה לוֹ תְּשׁוּקוֹת בִּי,
לוֹמֵד בְּעַל פֶּה עַד הָעֶרֶב לִשְׁתֹּק.
ובה בעת זה אותו אל נורא הוד שעליו כותב המשורר: "אֱלֹהִים מַקְשִׁיב לְשִׁירַת הַקּוֹסְמוֹס"
אבל לעת ערב שקט – אני אומר:
אלי הנעלם. בתוך חולין קדחתני אתה מופיע להרף אין – כהבהוב של סיגריה, כמחשבה אקראית אשר סופה חיוך פשוט בלא סיבה. ואני שותה מן היין הטוב, נזכר ברכות אבריה של זו שבאה לי אמש בחלום, רוקם בהקיץ משתה עגבים צנוע, מתמלא בלאות ועצב מתוק של השלמה נשגבת, שר מזמורים עתיקים בלטינית רהוטה – ושותק.
וכך אנו שותקים ביחד. כמו זוג הנשוי אינספור שנים. שהרי הכל נאמר כבר: כל השאלות והתשובות ושאלות הנגד. והידיעה שאין מוצא מן הקשר הזה, הזוגיות הבלתי אפשרית שלנו. אנו שותקים זה מול זה בכורסאות נפרדות – בן אנוש מזה, ואלוהים מזה – זוג הנשוי לבלי הכר. ועתה לא ברור כבר – מי הוא מי בעצם. וכך אנו הולכים לישון ומתערבבים בשנתנו. ואולי עכשיו אתה הוא החולם על ההיא אשר שדיה נכונים בעוד אני מתערסל בחיק השכינה ...
וחי אלוהים שיש לי עוד הרבה מה לומר על נושא אינסופי זה אך כמו שאמר קהלת החכם:
"אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא ... כִּי זֶה כָּל הָאָדָם."
15-במסיבת העשור של "דרך המילים" ציינת כי אתה עובד משך זמן ממושך על כל שיר ושיר. מדוע כתיבת שיר נמשכת אצלך זמן כה רב, ספר על התהליך.
לכתוב שיר זאת עבודת קודש ... אך הוא נולד בחטא, וזו תמיד לידת עכוז ...
ובכלל – לשיר טוב – כמו ליין או גבינת קממבר – נדרשת תקופת הבשלה ארוכה וסבלנות.
ולא בכדי אני לא אוהב יין בוז'לה או גבינה צהובה ביצור המוני ....
כי על מלאכת הכתיבה שלי כתבתי פעם:
אולי ממש עכשיו מישהו כותב את חיי, מחפש מילים אשר צלילן יוכל לנסוך בקורא נימה של ניחוח דיבשי וכישוף של לילה רוחש געגועים לנופים מוזרים, לאנשים וזמנים אחרים – אולי ביקום אחר – רחוק.
הוא כותב זאת בשפה זרה שאין איש מבין. יוצר לו את הניבים יחודיים לו, צרופים הפועלים על התודעה כמו לחש-נחש סודי, כמו כישוף. מנסה ללכוד ברשת מילים סבוכה ומפותלת את ליבת המבוכה, היאוש, המרדף החמקמק אחר המילים, המשמעויות הדקיקות, החידות הגדולות. כותב על מאבק בלתי מתפשר לטוטליות של הבעה, על החרדה מפני הכיליון, אובדן משמעות, כאב חסר פשר.
מישהו כותב עכשיו מילים שאמורות לתאר אותי מחפש מילים לתאר – מבוכה, חרדה, מרדף סחרחר אחר מילים, חוסר משמעות, כאב ...
... וזה פחות או יותר איך נראית מלאכת הכתיבה שלי ...
16-פרידה-עד כמה היא צורבת בלב.
צורבת וצרובה בתודעה ...
רַק לָלֶכֶת סְחַרְחַר מִמֵּךְ וְאֵלֶיךָ,
נוֹשֵׂא יְגוֹנֵךְ הַמֻּשְׁחָז עַד אוֹבדָן.
ובהמשך:
אֲנִי קוֹרֵעַ כְּבָלִים בְּמַרְתֵּף עִנּוּיַיִךְ,
אֲנִי צוֹחֵק עֵת אֶקְרַב לַגַּרְדּוֹם שֶׁל בִּכְיֵךְ.
והוא פונה אל אהובתו ואומר:
כְּאֵבֵי שֶׁאֵין לוֹ פּוֹתְרִין מוּטָל כְּשָׁבוּי עֵרום לְרַגְלַיִךְ,
עֲנַו וְשָׁפַל הוּא עוֹמֵד עַל חַיָּיו.
כי – מה לעשות – לשכוח אי אפשר:
קְדוּמָה מִן הַחֵטְא – לֵילוֹתַי מֶטַרֶפֶת !
כְּמוֹ קֶסֶם אָפֵל בַּשִּׁירִים אַתְּ הוֹוֶה.
עד כדי כך ש-
הֵן עֲבָדִים לָךְ מַאֲוַיַּי מֵאָז וּמִקֶּדֶם,
וּשְׁפָחוֹת בְּנוֹת הָרֶגֶשׁ לְגַחֲמוֹתַיִךְ עוֹדָן.
ומה נותר למשורר לעשות – לכתוב, לתעד בקפידה את האהבה על כל פרטיה ...
אֶת כִּסּוּפֵי אַהֲבָתֵנוּ הַזּוֹכֶרֶת אֲנִי כּוֹתֵב עַל הַמַּיִם.
... להשבע:
אֶת אֲשֶׁר לָקַח הַזְּמַן בְּגַחֲמוֹתָיו עוֹד אֵזְכֹּר,
לְמַָעַן אֵדַעךְ שׁוּב וָשׁוּב, לְפָנַי וְלִפנִים בְּכָל פּתָחַיִךְ,
ולבסוף לבצע את טקס הפרדה:
אֶת זֵכֶר תְּשׁוּקָתֵנוּ הָאַחַת אֲנִי מַקְרִיב עַל הַמַּיִם.
שָׁר קוֹרוֹת אָבְדָנָהּ - בָּרָה כִּקְדוֹשָׁה עַל הַמּוֹקֵד,
מֵשִׁיט רַפְסוֹדוֹת בּוֹעֲרוֹת עַל נְהַר הָאֲבַדּוֹן:
לַדַּעַת אֶת מוֹת אַהֲבָתֵנוּ כְּסִדְרָה,
חֹדֶשׁ אַחַר חֹדֶשׁ,
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה -
לְעוֹלָם.
כדי שבבוא היום יוכל לומר:
... וּבְבוֹא אָבִיב אֶטְהַר מִסִּימָנַיִךְ:
פְּרָחִים חֲדָשִׁים אֶת בְּשָׂרִי יִפצַעוּ.
וּכְאַדְמַת פְּלֶשֶׁת הַיּוֹדַעַת יָמֶיהָ -
אוֹרִיק פְּרִיחָתִי,
אָקָמוֹל בְּעִתִּי:
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ,
כְּמוֹ יָם,
כְּמוֹ טַל,
כְּמוֹ סְתָם ...
17-קורותיך-ספר על עצמך.
תודה ... בפעם אחרת ...
18-מכשפות מילותיך לא אחת, ולא ניתן להתעלם מן הכישוף המופיע ביצירותיך.
כשף אותנו עכשיו.
אני מכשף זקן. מכשף שיודע את רזי הכישוף היטב, אך אין בכוחו לקיים בגופו אף את הזעיר שבהם... מכשף זקן נטול אלוהים חיים, מכשף נרגן ועצבני – מקלל את בראו בכל בוקר, מכשף שאיננו יכול לברך... והשמים לו ריקים ומפחידים – בלי אל או שרף, ולא נחמה ארצית פשוטה שתתדלק את לילותיו לשרוד עוד קיץ, עוד עונה של אבדון...
אז מה אתם רוצים ממני עכשיו ?
בסדר ... עוד כישוף אחת קטן – פיפי ולישון ...
יש בי נשמה של דרקון.
דרקון שיכול להתחפש להר – ולרבוץ כך אלף שנים, עד שתבוא נערה תמה ותעורר את נשמתו לחיים.
יש בי נשמה של דרקון – מחוברת לאוקיאנוס אפל של יסורים, לקסם עתיק של עוצמה, לתמצית היקום.
יש בי נשמה של דרקון.
אין בודד מן הדרקון. אין עצוב ממנו... הוא יודע את קיצו אך אינו יכול לעשות דבר לשנות את העתיד לקרות. יודע שהמשחק הזה אבוד: שראשיו יהיו מותזים בזה אחר זה – בידי אביר טיפש המתאווה לזכות בחסדיה של נסיכה שנשמתה רדומה משעמום וטלויזיה ...
אין מי שרוצה למות – יותר מן הדרקון, להגאל מחיי נצח שהם קללה.
למות על מנת להיוולד מחדש – בן תמותה רגיל – נושם אויר ודמו אדום.
אין מי שמבקש את האהבה יותר מן הדרקון ...
***
דרקונים אינם מתים.
הם מדממים לאיטם. שקועים בעלבונם. מביטים חסרי ישע באבריהם הכרותים, מגחכים בחמלה בחושבם על האביר המטופש אשר שלחם אל אובדנם.
אביר אומלל ! יצור אשר נועד להיות חופשי וחסון. למה זה נפתה ליבו להמיר נופיי שדות ומרחבים – בעבור נסיכה טרחנית ומלכה חורשת רע, עם ארמון מקולל ומעופש אשר משכנתא של שבע דורות רובצת עליו ... ?
... דרקונים אינם מתים. הם הופכים בלתי נראים. ורק בדל חיוך שֵידִי מבליח ומאיר לפעמים באש הסיגריה, ודמותם מצטירת בהבזק בתבניות עשן מסתלסלות.
טוב, טוב בנות ... שמעתי אתכן ! ... אז כישוף אחרון וסופי בהחלט:
אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נִבְרָא מֶחֲלוֹמוֹתֶיכֶן - מִתְּשׁוּקָה וּבוֹץ,
הִנֵּה אָבוֹא בַּחֲטַף לִטְמֹן אֶרֶס מִלּוֹתָי בְּחֵיקְכֶן,
מְחוֹלֵל בָּכֶן נִסִּים שֶׁלֹּא שֶעַרתֶן:
לֹא אֶבְיוֹנָה צְרוּפָה וּמַעֲשִׂים מְגֻנִּים,
גַּם לֹא מַסָּעוֹת סַמִּים וַהֲזָיָה טְרוּפֵי דִּמְיוֹן,
אֵלָא שִׁירָה בִּלְבַד -
מֶזוּקֶקֶת, שְׁלוּחַת רֶסֶן, סוֹרֶרֶת, חַסְרַת גְּבוּלוֹת ...
19-מיהו המשורר האהוב עליך ביותר.
אלתרמן ! – כמובן ...
20-בחר חמש יצירות משלך האהובות עליך ביותר, כאלה שפורסמו ב"דרך המילים", וציין מדוע בחרת דווקא בהן.
· פרלוד לזמן הכחול– כי שם התחיל הכל ושם יש את התמצית של כל מה שיבוא אחר כך:
(העיסוק בזמן, "עדנה שלא בעונתה", "סיפור ישן בלי התחלה" ...)
· אילת שירי התועים – כי זו ההשראה לכמה עשורים של כתיבה ...
· חסד מטורף – כי יש בו שלמות מיוחדת במינה ...
· משל האדמה – שיר אפל ומאגי ...
· שיר המתחיל ב-"אַהֲבָתֵנוּ אֵינֶנָּה אֶלָּא חַיָּל כּוּשִׁי מְנַגֵּן בְּמַפּוּחִית פֶּה בְּסֶרֶט הוֹלִיבוּדִי יָשָׁן" – מתוך מחזור השירים "הרכבת למדריד". כל המחזור יפה בעיני – אך שיר זה במיוחד ...
· שיר המתחיל ב-"אָז מַה הַשִּׁיר הַזֶּה בִּכְלַל ?" – כאן נכנסת לראשונה אומנות הקולנוע לשירה:
" אִשָּׁה וְאִישׁ בִּפְרִיחָה מְאֻחֶרֶת שֶׁל תְּשׁוּקָה כְּמוֹ בְּסֶרֶט מֻקְדָּם שֶׁל גוֹדאַר.
כאן אני מדבר על פורנו קשה בלי למצמץ או להתחבא מאחורי מילים מכובסות:
(עָשִׂינוּ מַעֲשִׂים מְגֻנִּים זֶה בְּגוּפָה שֶׁל זוֹ, \ כְּמוֹ בְּסֶרֶט פּוֹרנוֹגרָפִי מְצֻלָּם בְּמַצְלֵמָת יַד.)
· רקויאם – כאן נאמרת המילה האחרונה בהחלט ...
כן, שמתי לב שבחרתי שבע יצירות ... (כן - אני יודע לספור !)
אבל איך אפשר לספור אהבה ....?
