שכ' פלורנטין 1948

פלורנטין – 1948 / נסים פרנקו

בארבעים ושמונה, הרבה לא היה, אבל היה הרבה. מעט היה

אבל מתוק. אז מלאו לי ארבע שנים ופגשתי המון המולה סביבי, אזעקות

יריות,האפלות,ועם כל אזעקה, יורדים לקומת הקרקע כל השכנים

בבניין,הבנינים היו בני ארבע קומות וצמודים זה לזה עם כניסות

נפרדות לכל אורכו של הרחוב הצר, רח' התחנה, שברבות הימים שונה

שמו לרח' רבי משה קורדובירו, שהיה מאנוסי ספרד.

אבא היה זגג במקצועו, כמעט ללא עבודה, ולכן נאלצה אמא לעבוד

כעוזרת ובשלנית בביתו של רופא תל- אביבי.

כמעט כל דיירי הרחוב היו באותו מצב כלכלי, רובם הסתפקו במועט

הציבור היה חי ביושר ובצנעה, הייתה הערכה בין איש לחברו בגוף וברכוש, ופחות קנאה, בהשוואה לימינו.

היה זמן, ששכנינו הערבים היו כה קרובים לשכונתנו, שאבא נאלץ היה

להשאיל מחבר עגלה רתומה לסוס כדי להעביר אותנו למקום מוגן

יותר, וכך הגענו לנחלת יצחק, כדי להתמקם מתחת לבית מגורים

שניצב על עמודים, שם, פרשה אימי שמיכות עבות וסידרה את כלי

הבית לצידן. כך חיינו תקופה קצרה, בהמתנה שהמצב יירגע.

אבא היה יוצא בהיחבא מידי בוקר לאתר עבודה כלשהי לפרנסה.

השכנים היו טובי לב, ומידי פעם, הביאו לנו דברי מזון שקשה היה

להשיגם. בשר טעמנו פעם בשבוע בערך, וכן היה גם עם ביצים או

איזו בננה, או שוקולד.בשנה הרביעית לחיי, נולד אחי,וחיכינו לרגע

שבו נשוב לדירתנו בת החדר, שעל גג אחד הבתים הישנים בשכונה.

מאורעות האיבה גברו עם הכרזת המדינה, כך שאפשר לומר שגדלנו

תחת אש, כמו חלקם של הילדים בימינו,להבדיל.

מבחינה כלכלית התדרדר המצב עד שפל.בינתים בגרתי מעט, החיים

החלו להשתפר ולהתייצב, וכולם נכנסו לשיגרה  מסויימת.

ילדי השכונה החלו להכיר ביניהם,ואט אט הפכנו לפרחחים שובבים

הטרדנו שכנים," סחבנו " מחצרות הבתים " השאלנו " מחנויות

מוצרים שקשה היה להשיג אותם בקנייה, וכן כלים וחומרי גלם

שונים, כדי ליצור לנו משחקים ותעסוקה.

השכונה הייתה מאוכלסת ברוב העדות שעלו ארצה, כך שלמדנו

בנקל את הקללות שהיו שגורות בפי האמהות, שנהגו לקלל את ילדיהן

בכל מצב של כעס ומדון, וגם טעמנו מן המאכלים של כל עדה ועדה.

הבניין בו התגוררנו מנה ארבע קומות, בכל קומה גרו שתי משפחות

ולהן מספר ילדים, הדיירים היו בני שש עדות, כולן באותו בניין.

היינו כבר בני שמונה או תשע שנים, וכל שעניין אותנו אלה ההמצאות

שלנו, המשחקים השונים, והשובבות שהייתה פורקת כל עול. אך

אודות מעללינו הרבים אספר בפרקים הבאים.

א ם   תרצו!