ועכשיו הוא יתום - לבמת הדיון של מרים מעטו

ועכשיו הוא יתום

ועכשיו הוא יתום

גם זוכר, גם מדחיק

את הזוועות שסופרו בבית

כל יום, כל שעה.

על תינוק קטן שרוצצו גולגולתו

זה שנתן לו את שמו.

על אימא מוזלמנית

עם 26 קילוגרם על גופה

ואבא מסגר שמיסגר זיכרונות

בלחישה עצורה.

"בחו"ל כבר היינו," פסלה אמו

ביקור בשדה התעופה

סיננה דבר מה בליטאית מוזרה

והסתגרה במטבח להטביע עוד זיכרון נורא

באוכל תפל, בקדרה מהבילה.

לעתים הוא בדיוק להיפך

לפעמים אותו דבר

בגרמניה לא תדרוך רגלו

ארץ ישראל שלו

והוא יודע מדוע, על שום מה.

דור שני לניצולי שואה

לעולם זו צלקת נוראה

ולא משנה שיאמר בגאווה:

"אני צבר אלא מה?!"

משהו נסדק בו מסיפורי הזוועה.