נולדתי בקיץ. העובדה הזו התבטאה בטבע על ידי יום הכי
ארוך.
בהמשך, אנשים היו אומרים, אולי בתור בדיחה,
שאני חכם מאד שבחרתי בתור יום ההולדת האישי את היום הכי ארוך בשנה שלמה. אבל הרי
זה פשוט טיפשי. לא אנשים בוחרים את הטבע, אלא הטבע בוחר אנשים. בעובדה זו נתקלתי
(בצורה כואבת) די הרבה פעמים, וכתוצאה מכך הבנתי שהטבע רחוק משלימות.
ובכל זאת לשנותו, לפחות עכשיו, אין לי כוונות.
הרי אנו יודעים שתמיד יותר קל להגיד על דבר-מה שהוא לא מושלם, מאשר להציע משהו
לשינויו. שינויו לטובה, כמובן. לכן, בעצם, קיימים בחיים כל כך הרבה מבקרים
ופסימיסטים, וכמו שהם בעצמם אומרים, הם עולים במספרם על אופטימיסטים. הנה, גם אני כרגע
מבקר, אבל אין בכוונתי להציע משהו לשיפור, אמנם אני יכול להצטדק שזו לא המטרה של
הסיפור שלי. לכן אשתמש בתירוץ הזה והמשיך.
אני חוזר: נולדתי ביום הכי ארוך של השנה שהוקצתה
לי על ידי ההורים האישיים שלי. אני רוצה לציין שזה לא היה יום הכי טוב בחיים שלי. קוראים
רבים, שאוהבים משחקי עט ונייר (או עבור המתקדמים - קפה ומקלדת), בטוחים שהם יודעים
למה זה כך. בחיוך ערמומי הן תסברנה שהיות וזה היום הראשון בחיים הפרטיים שלי,
מהרושם שהספקתי לקבל מהעולם שמסביבי, לא ראיתי שום סיבה להיות מאושר.
למעשה, הם צודקים במשהו: אני באמת לא צהלתי
מרוב השמחה כאשר פקחתי את עיני הקטנות והמנוזלות והבטתי...
במראה. למה אחי הגדול חשב שזה מאוד חשוב בשבילי
לראות את עצמי? אולי כי שנא אותי אז? או שסתם חשב שיהיה מצחיק אם אראה את עצמי?
בכל מקרה, מה שראיתי שם, לא עשה אותי מאושר בכלל.
גם ההורים שלי, שראו דברם מפחידים יותר בחייהם, לא קפצו משמחה. בקיצור, לקרוא
לזה יום הכי מאושר בשבילי – אני לא באמת ציני עד כדי כך.
אתם יכולים לחשוב, שאם יום ההולדת האפס (שאמור להיות
יום הכי מיוחד), הוא כזה, אז איך כל שאר החיים? אתם בהחלט יכולים לחשוב שאתם יודעים
את התשובה לשאלה זו. המציאות לא דומה בכלל למה שאתם יכולים לחלום עליו. היא גם טובה
יותר וגם גרוע יותר. תלוי איך מסתכלים על זה. עבור חלק מאנשים החיים שלי טובים
יותר משלהם, עבור מישהו – יותר גרועים. ועבורי ...
(החלק
הזה נלקח מ- 'החיים שלהם – ג'קופר', ויקיפדיה, 2280.)
אני לא לגמרי בטוח שהמילים הכתובות בפועל תהינה
בדיוק האלו, אבל אני חושב שבתמצית, זה מה שיכתבו עליי. כדי להקל
על חוקרי הויקיפדיה למצוא חומר עליי, אפרוש קצת ממנו כאן.
ובכן, במיוחד עבור האלו שלא טרחו או לא הספיקו לתחילתו
של הסיפור חיי כי לא חשבו שזה חשוב להגיע בזמן – אני חוזר: ההורים שלי החליטו
לבחור את יום ההולדת שלי ביום הארוך ביותר בשנה. בחוסר
רגישות מסוימת הם אפילו לא העלו מחשבה להתייעץ אתי, אלא פשוט החליטו מה שהחליטו וביצעו
זאת בעצמם ולבד.
אני אישית לא אהבתי את החלטתם, כי היום הזה היה ארוך
מדי עבורי היות והוא היה די טראומטי – אחרי השתכשכות בת חודשים ארוכים בבריחה
מחוממת, אחרי שלמדתי כל סגנונות השחייה, גם בטן וגם גב, והתחלתי לחשוב ללמוד שייט,
פתאום מוצאים אותי ל... לא, זה טראומטי מדי בשבילי אפילו להגיד לאן הוציאו אותי.
אבל לילה הגיע והתחלתי לחשוב: 'נו טוב, הביאו
אותי לכאן בלי לשאול אותי ומה עכשיו? אימא לא מסכימה לקבל אותי בחזרה. אני תקוע
כאן עד מי יודע מתי. אם כך, אז לפחות אגדל – כולם אומרים שלהיות גדול זה יותר קל.
אני רוצה לבדוק בעצמי.'
בכל יום הסתכלתי במראה כדי לראות אם חלו בי שינויים. נולדתי
לבקן עם עיניים כחולות וכמה עשרות השערות שהצלחתי בתחנונים רבים להוציא מאימא שלי,
היו לבנים. היום אני יודע שלבקנים זה מין בסכנת
כליה ושחייבים לשמור עליהם מהיעלמות ומהכחדה. היום אני כבר יודע שהמדינה לקחה על
עצמה את המשימה של שימור של הלבקנים בשמורות מיוחדות וכי מדובר בחובתו של כל אדם
נאור לשמר אותם. כן, היום אני יודע את כל זה, אבל אז ...
אז היה לי מנהג קבוע להשאיר חלק משערותיי היקרים
בידיים של אויביי בקרבות רחוב, בציפורניים של חתולים – שמסיבה בלתי מובנת לא הסכימו
להיות קשורים לענף עץ בזנבם, בשיניהם של כלבים שנשכו 'ילדים חפים מפשע'. כל זה
הסתיים ברע. כאשר השיער החדש גדל, הוא כבר איבד את הלובן שלו והיה כהה לגמרי.
אבל מה שהיה עוד יותר מפתיע ומצער, שהעיניים
שלי השתנו גם. הם הפכו לחומות. או שעיניים כחולות הולכות רק בזוג עם שיער לבן או שיש
סיבה אחרת לכך שלמרות שאף אחד לא משך אותי בעיניי, צבען השתנה יחד עם שינוי צבע השיער
שלי. אני לא יודע אם התופעה הזו היא מוזרה או לא, האם מדע יכול להתעניין בזה, אבל
אני הייתי מעדיף להישאר עם העיניים שלי בצבע הקודם. לא שהייתי בוכה לו גם השיער
היה נשאר לבן.
אבל ניחא. מה שאבד, אבד ואי אפשר להשיבו. הרי אני לא
אצבע את עיניי בכחול. ודרך אגב, צבע. אני חושב שאני מבין
למה נשים צובעות את עצמן בכל מיני מקומות – בעיניים, בלחיים, בשפתיים. ככל הנראה,
הם רוצות לשחזר את הצבע שהיה להן מקודם.
מה, הן לא מבינות שאנו אוהבים אותן גם בצבען החדש?
ובכן, כפי שהיה אפשר לצפות ממני – כמו מכול ילד שאינו
נרגע לשנייה – גדלתי ואפילו במהירות. עשיתי זאת גם באור היום וגם באור של הטלוויזיה
– כפי שאמרתי, השתדלתי לגדול מהר.
גם כאשר הייתי קטן מאוד, חשבתי על מה שכדאי לי
לעשות כאשר אגדל, איזה מקצוע כדאי שאבחר לעצמי. הדבר הראשון שנכנס לראשי היה להפוך
לזמר. אבל אחרי שגם סבי, שהיה הכי סבלני כלפיי, ביקש שאפסיק לשיר וכאשר סירבתי, בהפגנתיות
הכניס צמר גפן לאוזניו – הבנתי שהמשפחה עדיין לא ברמה לשירה שלי. לא רציתי לוותר
בקלות והתחלתי לחשוב מה אפשר לעשות כדי לשנות את רוע הגורל.
שכן שגר בקומה מעלינו, היה שותה כל יום. לפעמים
קצת – כמעט ולא היינו שומעים אותו כאשר היה חוזר הביתה. ולפעמים הרבה יותר, כך
שהגעתו הביתה לוותה בשירה קולנית. הוריי, כאשר שמעו אותו, רק משכו בכתפיים, אבל אף
פעם לא אמרו לו להפסיק לשיר. הבנתי שכאן יש לי הזדמנות לשיר מבלי שישתיקו אותי. כל
מה שאני צריך לעשות – לרחוש מיומנויות של שתיין ואז אוכל לשיר כמה שארצה.
פעם, הייתי אז בגיל ארבע, ההורים שלי לקחו את אחי
הבכור ואותי למסעדה. בשבילי זה היה אירוע חשוב – בפעם הראשונה אכלתי בחוץ (בתוך
המסעדה לא היו מקומות פנויים ולכן נתנו לנו שולחן במרפסת).
הייתי מאוד מרוצה מכך, ומרוב הנאה ובגלל אמונה
שגויה של הוריי שאפשר להשאיר אותי לבד, ישבתי לי עם חיוך טיפשי על פניי וחיררתי
במזלג את מפת השולחן. מלאכת הניקוב האומנותי הופסקה כאשר הוריי שמו לב למה שעשיתי עד
כה והשביתו את כל הפעילות שלי בעזרת כמה תנועות ידיים נמרצות. אחרי שהתאכזבו מניסיון
להסתיר את החורים בעזרת צלחות, כי אלו נגמרו מהר יותר מהחורים, אבא אמר:
"נגיד שכך זה היה." וחייך מאולצות לאימא, ששאלה אותו: "כן, ככה זה
היה. אבל על מה דיברת: על המפה או על הבן שלנו?"
עם זאת, הם עזבו אותי ליד השולחן - טעות גדו-ו-ולה ...
עכשיו לא נגעתי בשום מזלג או סכין. לא נגעתי
בכלום. אפילו לא בכף. בקיצור, ישבתי בשקט-בשקט עד שהביאו
בירה של אבי. התחלתי להשתמש בשיטה – הכה ידועה בקרב
ילדי העולם – של סחיטה על ידי שימוש במיתרי הקול עד שהשגתי את מבוקשי וקיבלתי את
הבירה.
טעמתי קצת. עיוותי את פניי בגועל, החזקתי אותן כך
במשך זמן מה ואמרתי: "מר!" הוצאתי לשוני וליקקתי את שפתיי,
"עוד!"
אבל 'עוד' לא הצליח בגלל שהכוס, מסיבה לא ברורה, נפלה
על הרצפה. נכון שפתחתי את ידי כדי לנגב את הדמעות שהופיעו בגלל מרות המשקה, אבל האם
זו לא סיבה מספיקה להחליט להתאבד בקפיצה על הרצפה?
מייד אחרי זה המסעדה נעזבה על ידינו.
ברור שאחרי כל מה שקרה, הגעתי למסקנה הנכונה: עם
בירה אני עלול להגיע רחוק מדי. אולי בכל זאת את השתייה אשאיר רק לשעות הפנאי במקום
תעסוקה להמשך חיי.
אם כך אני צריך לחשוב על משהו אחר.
