תייר

הבנתי שלהיות שתיין –לא זו השליחות שלי. לכן, המשכתי לחפש מקצוע לעתיד עד שהגעתי למסקנה שאני צריך להיות תייר. אין בעיה. אמרתי ועשיתי.

וזה היה כך:

כל המשפחה ישבה בסלון סביב השולחן.

אני הייתי מתחת – הייתי עדיין צעיר ומקומי על יד השולחן היה רק בתכנון הרחוק. בינתיים הורשתי לשבת רק מתחת, בין רגלי השולחן ובמרחק של סנטימטרים מהשטיח הרך – זאת לאור העובדה שלא היה קיים אז כיסא שהיה יכול לסבול אותי יותר מחמש דקות מבלי לזרוק אותי למטה. בכל מקרה, בגלל שהייתי יותר מדי צעיר, לא הייתי מורשה להשתתף בדיון המשפחתי, לכן לא הייתה שום סיבה שאשב ליד השולחן.

הוויכוח היה על איך לנסוע לנופש הקיץ בעיר יאַלְטָה. אבא רצה לטוס, אימא – לשוט באונייה. אחי הבכור גם היה בעד הפלגה. אני אישית בבירור העדפתי אנייה, אבל אף אחד לא שאל אותי. לבסוף אימא אמרה לאבא: "אתה כל הזמן עושה לי את זה. מה שלא אגיד, אתה רוצה אחרת."

אתם מכירים דברי חכמה שמאחוריהם כל מילה נוספת מיותרת? אז משפטה של אימא פעל כנקודה שמסמלת סיום הוויכוח. נשארה רק השאלה מתי לשוט ועם איזו אנייה. אימא הוציאה מתיקה נייר מקופל, יישרה אותו והתחילה להקריא תאריכים ושמות האניות. משום מה, השם "אדמירל נַחִימוׂב" מצא חן בעיניי וקיוויתי שיבחרו בספינה זו. ופלא פלאים, בלי שדיברתי, הם באמת בחרו בה. אם כך הוחלט – בשני לאוגוסט נוסעים לאוֹדֶסָה ומשם נפליג ליאַלְטָה.

בלילה לפני הנסיעה לא יכולתי להירדם. הסתובבתי מצד לצד. התחלתי לספור כבשים: כבשה אחת, כבשה.. שתיים, ... כבסה ... לא, כבשה... מספר.... שלוש.....

פתאום הופיע זאב ואכל את כל הכבשים. נו טוב. נתחיל מהתחלה...

"יעקב! האי! יע-ק-וב! התעורר! ודרך אגב, מה אתה רוצה מכבשים? מה? אני לא שומעת. טוב. לא משנה. תתחיל להתלבש, אחרת נאחר."

במונית נרדמתי שוב, הפעם בלי כבשים וזאבים. התעוררתי רק בתחנת הרכבת. רציתי לעזור עם מזוודות, אבל נפלתי עם אחת מהן. כבדה מדי. טוב. אז עזרתי לאבא לסחוב אותן. הוא החזיק מזוודה ביד ימין, ואני החזקתי אותה מזוודה ביד שמאל. הלכנו לאט, כי אבא היה צריך להתאים את צעדיו לשלי.

הרכבת כבר הייתה ברציף. מצאנו מקומות שלנו בקרון השלישי מהסוף. אחרי שהתיישבנו (יותר נכון הוריי ואחי התיישבו, אך לא אני, כמובן) הלכתי לחקור את הרכבת. לא מבין בשביל מה, אך אחרי חמש דקות אבא, שהוזעק על ידי המלווים ברציף, הגיע והוציא אותי מתחת לקרון. חבל, כי לא הספקתי להבין איך הגלגלים מתחברים אל הפסים.

עד לאוֹדֶסָה הגענו בלי אירועים מיוחדים, אם לא להזכיר את המקרה, כאשר אימי משכה אותי חזרה לתוך הקרון בזמן שהוצאתי את ראשי דרך החלון כדי לראות מקרוב את הרכבת שעברה מולנו. טוב שהיא לא ידעה שלפני כן הצלחתי להוציא את ראשי ולתפוס קצת רוח בפה בחלון שבין הקרנות.

חבל גם להזכיר את המקרה שכול המשפחה הלכה לחפש אותי לאורך הרכבת בזמן שחקרתי את קרון המטען.

וכמובן, אני לא חושב שכאן המקום לספר שבאחת מהתחנות בדרך, כרטיסן הביא אותי להורים שלי ואמר בפליאה אמתית שהוא לא היה יכול לדמיין איך הגעתי לקרון היחידי שהיה נעול כל דרך הנסיעה.

***

אוֹדֶסָה עיר יפה. הנמל עוד יותר יפה. מלא-מלא מכוניות ועגורנים. ואלף אלפים איש. וכולם סבלים: אצל כולם בידיים מזוודות או תיקים או ילדים קטנים וגדולים ולפעמים ילדות.

אנחנו התיישבנו על המזוודות שלנו והתחלנו לחכות לאנייה. למעשה היא כבר עגנה על יד הרציף. אבל לא נתנו לעלות עליה. מה אני משוגע לשבת חמש שעות באותו מקום? אז התחלתי לטייל. בשביל זה, כמובן, הייתי צריך להבטיח חזק-חזק שלא אלך רחוק. אבל הרי לא התכוונתי ללכת לעיר. גם בנמל היו המון דברים מעניינים.

עמדתי על יד איזו שהיא אנייה והסתכלתי איך מנסים עם עגורן להעלות מכונית. פעמיים היא קפצה מהכבלים בחזרה אל הרציף והגלגלים הקדמיים שלה הפסיקו לצמיתות להיות עגולים. בפעם השלישית הפועלים הצליחו לקשור אותה היטב והתחילו להעלותה, אבל באמצע הפסיקו והלכו לאכול. אז אני הבנתי שמעניין לא יהיה כאן בקרוב ונכנסתי לתוך בניין הכי יפה והכי מעניין שראיתי בסביבה. האיש שבדלת לא רצה לתת לי להיכנס, אבל עשיתי פרצוף בוכה ואמרתי שאימא שלי בפנים. הוא לא האמין, אז ברחתי לו בין ידיו ורצתי לתוך הבניין.

בפנים היו הרבה מאוד אנשים וכולם עם פרצופים אדומים. אני ניגשתי לאחד מהם ושאלתי למה כולם השתזפו יותר מדי. הוא התחיל לדבר, אבל לא הבנתי כלום. התחלתי לצחוק. בן אדם משך בכתפיו ונתן לי איזה נייר. לא ידעתי מה לעשות איתו, אז הוא הוציא מכיסו עוד נייר כזה, פתח אותו, הוציא ממנו משהו והתחיל ללעוס. הא! הבנתי. זו סוכרייה שטוחה. אמרתי לו תודה, הורדתי נייר והתחלתי למצוץ את הסוכרייה. אבל לא היה לה שום טעם. אז התחלתי ללעוס. אבל אני שונא סוכריות שצריך ללעוס הרבה, אז בלעתי אותה. בן אדם התחיל לצרוח משהו, רק לא הבנתי כלום. אז הוא רץ למישהו אחר והתחיל לדבר איתו מהר-מהר.

האיש ניגש אלי ושאל: "תגיד לי. בלעת מסטיק?"

לזה עניתי: "מה זה 'נשתיק'? ותגיד לי, למה הם כולם עם פרצופים אדומים?"

"הם עם פרצופים כאלו כי הם תיירים מחוץ לארץ ולא רגילים לחכות שעות למכס. ומה אני יכול לעשות אם עכשיו הפסקת הצהרים? אבל רגע. מי אתה?" הוא תפס אותי באוזן והוציא מהבניין היפה. מה זה? הדבר הראשון שהוא יכול לתפוס – זו אוזני? לא טובה לו כבר היד?

המשכתי עוד קצת לטייל עד שהאוזן הפסיקה לכאוב, וחזרתי אל הורים.

"איפה היית, ילד רע?"

"סתם הסתובבתי, ובכלל לא נכנסתי לבניין ההוא."

***

כעבור עוד שעה עלינו על האנייה. היא הייתה גדולה מאוד, ועד שהגענו עד לתא שלנו, עברו לפחות עשר דקות. בזמן הזה ראשי עשה סיבוב של שלוש מאה שישים מעלות לפחות שלושה פעמים והבנתי שאני לגמרי חייב לחקור אותה. אבל עד ההפלגה ההורים המלומדים מניסיון עם הרכבת, לא נתנו לי לעזוב אותם.

טוב, לא משנה, כי כולנו עלינו על הסיפון. זה היה מעניין מאוד איך שמלחים מורידים כבלים מהרציף. האנייה התחילה לזוז. פתאום ראיתי שלא הורידו כבל אחד . התחלתי לצעוק למלחים: "החוט! החוט!" אבל אף אחד לא שם אלי לב גם כי היה הרבה מאוד רעש וגם כי שכחתי איך אומרים "כבל" ובמקום זאת קראתי לו "חוט", כך שלא בטוח שהיה נמצא מי שהיה יכול להבין אותי. התחלתי לחשוב מה יקרה עכשיו – איך נשוט עם חתיכת רציף הקשורה לאנייה. ואולי על הרציף עוד יהיו אנשים. אבל אחרי שהחלק האחורי של הספינה התרחק לים, המלח הוריד גם את הכבל האחרון. נשמתי לרווחה, כי היה לי חבל על כל האנשים ברציף שהיו יכולים ליפול לים.

אחרי חצי שעה הצלחתי להשתחרר מלפוף ידו של אבא, שהזכיר אחיזת צבת, והתחלתי לחקור את האנייה...

בעוד זמן מה הובלתי בעזרת אוזן לתא שלנו. אימא התחילה לצעוק: "מה אתה עושה לילד המתוק שלי!" רב החובל ענה: "הילד המתוק שלך כמעט עצר אנייה. ומזל שלא נפל לים אחרי שהמלחים שלי רצו אחריו כדי לתפוס. אם לא תחזיקי אותו בתא, אני אקרקע אתכם בנמל הראשון!"

אני באמת לא מבין אותו. מה היה אכפת לו שאני אשחק קצת עם הכפתורים בחדר שבקומה העליונה. ובכלל, החדר ההוא לא דומה לגשר. אבל אין מה לעשות. ההורים נעלו אותי בתא, כאשר הלכו לטייל.

טוב. אז מה יש מאחורי הוילון הזה?

שמעתי את אימא צועקת "הילד שלי!" והדבר הבא שהרגשתי, שמושכים אותי דרך חלון בחזרה אל לתוך התא. מה יש למבוגרים? הרי בסך הכול רציתי לתת אוכל לדגים. לא יכול להיות שיישארו רעבים. אבל מעכשיו, או אבא או אימא כל הזמן נשארו איתי בתא, כך שלי לא היה משעמם.

ארוחת הערב הגיעה, אבי לקח את סיר הלילה החדש שלי והכניס את ידו לתוכו. הסיר היה מיועד לזמן שנשהה ביאלטה, אבל עכשיו, שהוא רק יצא מאריזה הוא הבריק מחוסר שימוש; אבא שלי החליט שלהוביל סיר לילה ריק זה טיפשי וכדי לחסוך מקום במזוודות, שם בתוכו אוכל שאנו היינו אמורים לאכול בזמן שהותנו על האונייה. כרגע אבי מישש עם ידו בתוך הסיר, גבותיו עולות אל קרקפתו וצעק "מה זה?!"

ובכן, איך יכולתי לדעת, שאני לא יכול לעשות קקי שם? הוא ישן בחדר כאשר רציתי לעשות את זה והוא לא היה יכול לעזור לי להיכנס לשירותים, אז עשיתי את זה שם. למה שאעשה קקי במכנסיים?

בערב רציתי לדעת איך המיטה המתקפלת העליונה מחוברת אל הקיר. אבל היא פתאום נפלה על הרגל של אבא. אחרי כמה תנועות ידיו על מקום שבדרך כלל מיועד רק לישיבה ולא לידיים של אבות, הבנתי שלא כדאי לי יותר להיות תייר. זה כואב יותר מדי.