סיפורי שמעון חלק ב

סיפורי שמעון חלק ב:
קיבלתי מן חינוך דפוק כזה, שלא יפה להתעלם מבני אדם. זה כולל אצלי גם מכשירים. למשל, לא נעים לי מהג'י פי אס במכונית, אז אני עושה תמיד מה שהוא אומר, גם אם הוא טועה. אז היה לי ממש לא נעים מהנייד שלי שרטט לו ככה על השידה ואף אחד לא התייחס איליו. עניתי בפעם השלישית:
"הלו?"
"שמעון?" התעקשה הגברת.
"מה את רוצה ממני?" יבבתי.
"או, איזה מזל שעכשיו זה אתה, אל תשאל איזה פאדיחה, פעמיים טעיתי במספר, ועוד בשעה כזו...אחת בלילה...איזה מזל שעכשיו זה אתה.."
אני שותקת. לא נעים לי לאכזב אותה כל כך...
"שמעון, אתה איתי?"
"באש ובמים."
"תקשיב, לטעות ככה, ועוד במוצאי כיפור, מה זה לא נעים, בחיי."
"נכון" אני מסכימה איתה. סוף סוף היא אומרת משהו הגיוני.
"בטח אנשים צמים, אתה יודע, להעיר מישהו אחרי צום בשביל טעות..."
"גברת" אני קצת מאבדת סבלנות, "משעמם לך?"
"אוי שמעון, אל תכעס שאני מדברת הרבה, פשוט התקשרתי בקשר ליונדאי."
"מה שלומו?"
"אהה.. אז זהו, שמצאנו אותו בסוף לא רחוק מהבית שלך באשדוד."
אני עוצרת את עצמי בשנייה האחרונה לפני שאגיד לה שאני "מנען, לא מאשדוד".
"אתה איתי שמעון?"
"יש לי ברירה?" אני לוחשת, מקווה שהיא לא שומעת.
"תגיד, מישהו מבני המשפחה שלך יש לו רשיון ולקח סיבוב על היונדאי?"
"בטח" אני עונה לה, "צ'וונג. החתול שלי."
היא ניתקה.
עכשיו רק נשאר לי לזרוק את הנייד לאסלה.