חלוקה אחרונה:מתוך "דרך המגורשים "

לכשמתו  גם הימים
ונאספו ונספרו כראוי
כאבי ואמי
המתים

לכשחלפו כאביונים הזמנים
ובאו ישובים על אבנים
מחוץ לחלום עייפים עד בוש
וחפוי ראש,
לא היה ספק עוד לחלוטין,
לכאן לא יחזרו החיים
החולפים.
נותרו החפצים.

מי יחפוץ מה
ומי יטול כיום האתמול
את הנחוץ

התיישבנו
ההרהורים עמדו ביננו
בין הסיפורים איש לא דבר
על החפצים.

ולא הובילו הדברים לחלוקות
ולא היו מחלוקות.

היו מונחים העדיים
כדברים הידועים,מיועדים הם לאחיותנו
ידענו זאת, היה ברור,
כך ציוותה
להם אימנו.
 רציתי צמיד לבתי, שתענוד
תעמוד על טיב המתכות הנצמדות
לידיים ואינן מרפות, כמו אזיקים
שאסירים זוכרים.

אבל  לאחותי הבכירה
 היה גם ברור  לה  מיועדות
היא תענוד אותם זיכרונות
בימים וגם בלילות.
היו שישים וארבעה עצי זית
שלושה גדמים של גזעים
מההפצצה מלפני שלוש שנים
הם מתאוששים.

היה שובך ולהק היונים הענקיות
שגדלו למאכל בשרים
ועלו על שולחננו באירועים חגיגיים.
שהייתה אימי ממלא תוכם
אורז ותופרת עורם
קושרת חוליות בשרשרת
במחוט ברזל ותולה

הניחוחות היו עולים מבשר יונים
אפויות
 והגחלים לוחשות.

כאן ועכשיו הן לא תהיינה עפות
אינן נחוצות יונים הומיות
היה הדיר
כשישים כבשים ושבעה עשר עזים
אולי המליטו בחורף האחרון נוספים

 לא שאלנו את אחינו הצעיר
מה המספרים המדויקים
כמה הם ראשי המקנה
בשדה המרעה.

שני אחיי המהנדסים
התבוננו על הפחים
על גג הבית שנותר
מימי היותנו ילדים
אני זכרתי אחים הישנים על מחצלות
הגג הדק חוצץ מכוכבים ברדת השלגים
ואת המתכות כפח התוף היו מצלצלות
כשבגשמים והשלגים היו נטחים
הגג נותר כימי האתמולים
השבים ועולים בזיכרוני פחים מצילים
משמיים חשופים
אחי איש האדמה
לא שינה כאן מאומה
גם בחלוף העיתים
גם שאימי ואבי
היו בין המתים

שעה והבוקר העיר
טרם עזבנו את אחינו הצעיר
והשארנו בגבנו
בית אבינו ואימנו,
לקחו אחיותנו את העדיים
ברכו שלומנו
נישקו  לחיינו הימנית
לחי אליי לחי
כל האחים
בדיר פעו הכבשים
היונים בכלוב עוד נידמה כי המו
הכלבים בחצר נהמו
העצים מי יעקור לאין נעביר

חתמנו לו בכף יד ויתורים
הותרנו כל יתר האחים העירוניים

את פעיות הכבשים, היונים ההומיות
והעזים המניבות גבינות קשות ולבנות
עוד עמדנו על עלי עץ הזית
ועל בית הפחים
ושיח הורדים
נשקנו לו על שתי לחיו
השמאלית והימינית
אחיי מהרו למכוניות החונות
לצד בית הפחים

השתהתי מעט בין רוח אבי
לרוחות הנושבות מהעצים

הוא קרב אליי אחי הצעיר
הניח בידי את מחרוזת
הימים האבנים
הקטנות שהיו נעות
בין אצבעות אבי
 בית אימי שנתנו לי את
כל היותי ושמי
אחי שלשל לכיס חולצתי
ללא אומר ומילים גם זוג עגילים
אותם רכש אבי לאימי
אותם זכרתי בהתרגשות החגיגית
של אימי.

שנשארו המראות חקוקים
בלבבות  כל האחים:
כיצד הזילה אימנו דמעות הוקרות
ימים תמימים בהתרגשות
תודות
העדיים המשובצים בפנינים
הודות
חסד אהבת אבי לאימי
מתנת העדיים
עד יום מותה היו אזוקים
 עדויים
בכל מאודה
ידענו גורל העדיים;
בחייה הורישה לכלתה
הסבירה על מה ולמה הדבר לאחיות;
"עם אחיכם הצעיר היא תסעד אותי
עד תום הימים,לא תבואו בה על כך
מטוב ועד רע
תחרשו ממילים
עם בני וכלתי
אצעד בשובי לאדמתי"

"קח" אמר: "זה בשביל הילדה,
אתה זה  שתצעד איתה
ואני אצעיד בעקבותיך
את העדרים אתה אחי
האוחז בנשק חזק
מכל הרובים
עט, נייר ומילים