זו המנגינה הכי טובה לעשות אהבה

זו המנגינה הכי טובה לעשות אהבה

חיכתה לנגר בתחנת האוטובוס ליד האצטדיון כמו שקבעו בשמונה בערב. איחרה במתכוון בחמש דקות. כשהתקדמה למקום ניסתה לראות מרחוק האם הרכב שלו כבר נמצא שם.

היא הורידה את המטפחת הסגולה שכרכה סביב צווארה, כשאין אור לא רואים את הקמטים בצוואר, החזיקה את המטפחת בידיה, מתחה את קצותיה, מתחה והרפתה. כדאי שתירגעי, הוכיחה את עצמה. הנה הוא בא. מה היא תעשה עכשיו עם המטפחת המטופשת הזו? תכרוך אותה שוב סביב הצוואר? אין כבר זמן לכך. תכניס אותה לתיק. הידיים קופאות לה.

הוא עצר לידה. מושב הנהג בצד שלה.

פתח את החלון, שירבב את ראשו ושאל: "תמר?"

היא הנהנה. "אז בואי תיכנסי," המשיך.

היא צריכה להקיף את קידמת המכונית כדי להיכנס למושב שליד הנהג. הבלבול שיתק אותה. בסוף התעשתה ועשתה את דרכה לכיוון הדלת השנייה ונכנסה פנימה. הוא הושיט את ידו לשלום. איכשהו היא יצאה מהמצב המסובך לה בו שתי ידיה תפוסות עם המטפחת, הרפתה ממנה בידה הימנית והושיטה לו אותה לשלום.

"שניסע?" אמר.

"כן, בוודאי,"  ענתה, "פה מאוד לא נוח לי, קרוב לבית."

הוא הפנה אליה את מבטו ואמר בקול שקט: "תצטרכי לדבר בקול רם וליד האוזן, אני לא שומע טוב. זה משנים של עבודה ברעש של המכונות בנגרייה."

תמר הפנתה אליו את מבטה ואמרה בקול הכי חזק שיכלה להפיק מגרונה: "כן, ניסע."  "אני מבין," אמר, ונסע משם.

חפנה את המטפחת בכף ידה, עד שכולה נבלעה בתוכה, ובאיטיות ובזהירות, כמו מנסה שלא ירגישו בקלונה, פתחה את תיקה והטמינה אותה בתוכו. די, התפטרה מהצרה הזו.

הוא הפר את השתיקה ושאל: "אז מה שלומך?"

"בסדר." אמרה.

כיוון שנאלצה לדבר לאוזנו ראתה את צדודיתו הימנית מקרוב, וכשהוא דיבר אליה הפנה את מבטו לכיוונה וגילה את פניו במלואם. יש לו שיער שחור. שיער קצר שמותיר שכבה דקה מאוד על הראש. ויש לו עיניים כחולות. חולצה רגילה, משובצת, שחור לבן.

"אז לאן את רוצה לנסוע?" שאל, ותמר השיבה לתוך אוזנו, חשוב לה שאת תשובתה זו ישמע בבירור: "נשב בהתחלה בבית קפה ונדבר."

"יש לך מקום מסוים שאת מעדיפה?" ולפני שענתה הוסיף: "אכפת לך לשבת במקום נחמד בראשון?" 

"ראשון - זה בסדר," ענתה.

"בסדר," אמר וחכך בדעתו.  "מקודם חשבתי לשבת בקפולסקי בקניון הזהב, אבל שם באמת כל העולם עובר, אני מבין שחשובה לך הדיסקרטיות. ניסע לעיר הוותיקה, ליד העירייה יש בית קפה קטן, נשב שם."

השינוי בתוכנית לקח זמן רב בגלל התנועה במרכז העיר. האוטובוס שהוא עקף פלט עליה זרם של פיח שחור וחם, היא לא הספיקה לסגור את החלון בזמן, והוטרדה וכעסה מהמצב שאליו נקלעה.

"אולי תעצור באיזה רחוב צדדי ונדבר באוטו," הציעה כמעט בצעקה, כשהיא אינה מנסה להסוות תחושה של חוסר מנוחה מהולה ברוגז שבהדרגה כובשת אותה, "לא נראה לי שבמצב התנועה נגיע לבית קפה מתישהו."

הוא שתק לרגע, מתלבט עם עצמו לגבי האפשרויות, לבסוף אמר לה בקול עוד יותר שקט יחסית למה שהיתה רגילה ממנו עד עכשיו:   "אולי הכי טוב שניסע אלי לעבודה, לנגרייה, זה לא רחוק, באזור התעשייה הישן של ראשון, יש לי במשרד קפה וחלב ועוגיות טעימות, לא מפואר כמו בית קפה, אבל המשרד שלי, כמה שהוא בתוך הנגרייה, נקי מאוד, אני משוגע על ניקיון, העובדים שלי יודעים שזה השיגעון של הבעל בית שלהם."

"בסדר, רק שתיקח בחשבון שמכסימום באחת עשרה אני צריכה להיות במקום שאספת אותי." ואחרי שענתה, מקפידה על רמת קול של חצי צעקה, ירדה למשמעות ההצעה שלו.

הוא נסע דרך רחובות חשוכים וצרים, חזרה לדרך ראשית, הגיע לאזור תעשייתי, נכנס, עוד כמה פניות, נעצר מול מחסן גדול ואמר: "זהו, הגענו."

תמר יצאה מהמכונית בלי לומר מילה. חשוך, כל המבנים נראים דומים, מחסנים למיניהם, בחלק מהם יש אורות ונשמעת המולת עבודה, למרות השעה המאוחרת יחסית. הוא יצא אחריה, הוציא צרור עמוס מפתחות מכיסו, ניגש לדלת המחסן, הסגורה בשני מנעולי רב בריח גדולים מצופים בניקל מתקלף, פתח את המנעולים, הסיט את דלת הברזל הצידה, הדלת נעה על מסילתה, הוא נכנס פנימה, כעבור כמה שניות בקע אור מבפנים, הוא יצא החוצה וסימן לה בהיסוס להיכנס פנימה.

נכנסה. נקי בפנים. מימין משרד קטן מוקף בחלונות זכוכית. דלת המשרד פתוחה, כנראה פתח אותה קודם וגם הדליק את האור במנורת ניאון עגולה התלויה על התקרה. הציע לה כיסא עץ חום עם כרית שחורה הדבוקה למשטח הישיבה. היא התיישבה והניחה את ידיה על משענות הכיסא.

"כמה סוכר?" שאל, "בלי סוכר," ענתה.

הוא מילא את הקומקום החשמלי במים מברז הכיור הקטן שנמצא במשרד, נטל ממדף שמורכב על הקיר שתי כוסות אטומות עם ידיות ומאוירות בכתוביות ברכה, קופסת קפה נמס עלית ושקית סוכר לבנה ושתי כפיות שטמונות בתוך כוס גדולה יחד עם עוד כמה כפיות, סכינים ומזלגות.

היא לקחה נשימה עמוקה, השתדלה לא לחשוב על כלום ולא להרגיש כלום, אם לא תדבר עכשיו מהר, ישתלטו עליה המבוכה, הבושה והפחד:

"אז אני מבינה שקראת את המודעה ואתה מבין במה מדובר."

ולפני שענה הוסיפה, אינה מאמינה בעצמה מאין היא שואבת את האומץ הנדרש לה לומר את מה שיוצא מפיה:

"כמו שאתה זוכר אני מבקשת תמיכה כספית."

היא חזרה לכיסאה, התיישבה ושיחקה בכפית שבקפה ועיניה עקבו אחרי ידיה. אינה שותה, הצמא לקפה נשכח ממנה, היא עכשיו תשתוק, עכשיו תורו לדבר.

"מה גובה הסכום עליו חשבת?" שאל, מבטו מלווה את כפות ידיו הלופתות ומתירות כל הזמן את כוס הקרמיקה.

"אני מבקשת ארבע מאות שקל לפגישה," אמרה.

"בסדר." אמר. שניהם השתתקו.

היא שילבה רגל על רגל, הביטה בו וחייכה כמה שיכולה הייתה. ואולי אותו חיוך, ואולי הנשימה העמוקה שלקחה ושהבליטה את חזה, ואולי שתיקתה המחכה, הביאו אותו לקום ולהכניס את ידו לכיסו, להוציא את ארנקו ולשלוף מתוכו ארבע מאות שקל, בשטר אחד של מאתיים ובשני שטרות של מאה, להושיט לה אותם ולומר: "בבקשה."

היא נטלה את השטרות והוציאה את ארנקה מתיקה ושמה בו את הכסף ואמרה: "תודה."

"היכן נעשה את זה?" שאלה וכמו קודם היתה מופתעת מעצמה, ממהירות התגובה שלה.

היא חייבת להיות יותר חביבה, יותר נעימה, להפשיר את האווירה העניינית שהיא משרה, היא אינה עומדת להזמין ממנו ארון למטבח, היא עומדת לשכב אתו.

"יש באולם העבודה מקום מתאים," אמר.

היא חשה שהוא נבוך ונרגש ואפילו מתבייש ממנה.

"אז נלך לשם," אמרה.

היא הלכה אחריו לאולם העבודה הגדול. הוא האיר אותו ונעצר ליד שולחן נקי מכלים שנמצא סמוך לשולחן עליו מקובע מסור חשמלי.  משטח השולחן מחוספס ומחורץ. היא התקרבה אליו, ליטפה קלות את זרועו, הניחה את תיקה קרוב למרכז השולחן, שיהיה כל הזמן בטווח עיניה, הפנתה את גבה אליו וביקשה שיפתח לה את הרוכסן. כשזה לא קרה הסתובבה בחזרה, נזכרת שבוודאי לא שמע אותה כשדיברה וגבה אליו, מה עוד שלא הקפידה לדבר בקול רם, ואמרה בחיוך שהפיתוי שהיא מנסה לעצב ממנו מלאכותי: "פתח לי את הרוכסן בבקשה."

היא הסתובבה שוב רוכנת מעט קדימה ומרגישה כיצד הוא פותח לה את הרוכסן בגב השמלה בתנועה הססנית, והיא מתירה את החגורה שמושחלת כחלק מהשמלה, אינה מוציאה אותה לגמרי מהלולאות רק משחררת את האבזם, מצליבה את ידיה, וכל יד אוחזת בכנף שמלה בכל אחד מצדי הגוף, ובתנועה מיומנת הסירה באחת את השמלה. לפני שהסתובבה אליו, חשה את ידיו מחבקות את מותניה מאחור, אחר כך עלו ידיו למעלה והסירו את כתפיות חזייתה לעבר זרועותיה, הוא הטמין את שפתיו ברצועת הבשר שפינתה אחת הרצועות, ידיו לופתות את שדיה החבויים עדיין בחזייתה, היא שומעת את נשימתו המהירה, ואז נזכר במשהו ואמר: "רק, רגע," מיהר למשרד, עד שהוא חזר היא הסירה את תחתוניה, סובבה את חזייתה כך שתוכל להתירה, הסירה אותה, הניחה אותה יחד עם תחתוניה לא רחוק מתיקה ונותרה רק בנעליה.

להיכן הוא נעלם? אני מקווה שלא נקלעתי לשום סכנה, אם לא יגיע תוך כמה שניות אני מתלבשת. איך הגעתי למצב כזה שאני עירומה באמצע נגרייה. ברוך השם, הוא חוזר.

הוא הביט בה בהשתאות, עומדת כשצדה ליד השולחן, המותן שלה נוגעת בדופן השולחן. כף יד אחת שלה פרוסה על משטח השולחן והיא נשענת עליה קלות, היד השנייה נעה מלחייה לשערה, חוזרת ללחייה ואגודלה מגרד את צווארה.

"הבאתי אמצעי הגנה," הוא הצטחק במבוכה והצביע על קופסת קונדומים בידו. "את יודעת היום חייבים."

"כן, בהחלט," ענתה, "רציתי גם אני להגיד לך שזה תנאי."

הוא ממש בסדר, חשבה לעצמה, למטרה שהצבתי לעצמי הוא אפילו הטוב ביותר. הוא פשוט, לא מתוחכם, לא יורד לנשמה, עדין, נקי, הסכים ללא ויכוח לתנאים שלי.

 "יש לך גוף טוב, את באמת חתיכה," אמר והיא הרגישה שהוא כן ואינו מנסה להחניף לה רק כדי למצוא חן בעיניה, והוקירה לו תודה שלא הוסיף כהמשך טבעי לדבריו: "יחסית לגילך."

הוא התקרב אליה. היא נעמדה כך שגבה מופנה לשפת השולחן, שתי כפות ידיה אוחזות במסעד מאחור. הוא הטמין את ראשו בחזה, היא לא הגיבה, הוא ינק את פטמות שדיה, היא לא הגיבה לא בתנועה ולא בקול, פתאום התנתק ממנה ואמר שוב: "רק רגע," וניגש לשולחן השני והפעיל את המסור החשמלי. תמר הביטה בו מופתעת. הוא חזר אליה וחיוך של שמחה נסוך על פניו, הוא נראה לה עכשיו כילד שמתענג מליקוק של ממתק: "זו המנגינה הכי טובה לעשות אהבה." לפני שהספיקה לומר או לעשות משהו הוא נצמד אליה בחוזקה, לחיו מתחככת בלחייה, הוא לא נישק אותה, ושוב הוא ניתק ממנה, הסתובב, היא הבינה שהוא פותח את רוכסן מכנסיו, הבחינה שהוא מוציא מכיסו את קופסת הקונדומים שקודם שם אותה שם, כנראה שהסתבך מעט עם חילוץ הגומי והלבשתו על איברו, עוברות לא מעט שניות, הכל כל כך מוזר, מסור חשמלי פועל ורועש ברקע, היא נמצאת באולם נגרייה מואר ומרשים בממדיו, עוד מעט היא תזדיין במקום הזה, בין ארונות למיניהם שיגיעו ללקוחות במועדם. רק שהכל יסתיים כבר. הכל יכול להיות. כמה שהוא מתנהג נורמלי, אפילו יותר מדי בעדינות, מי יודע אם הוא אינו מטורף. הקטע עם המסור ייתכן שזו הפנטזיה שלו, הוא הרי נגר, אבל ייתכן שהוא משוגע על כל הראש, היו דברים מעולם, אפילו ייתכן שינסה לבתר את איבריה במכשיר המשונן שנע מעלה ומטה בנחירה שממש אינה ערבה לאוזניה. אולי כדאי שתחטוף את בגדיה ותברח מכאן מהר ככל האפשר. כמה זמן לוקח לו לסדר את הקונדום הדפוק הזה?

עכשיו הסתובב אליה, החולצה המשובצת שלו מרושלת, כנף אחד שלה מחוץ למכנסיו והשני נוטה לצאת, איברו כנראה בחוץ, היא לא התבוננה לכיוונו. הוא התקרב אליה, ידיו חופנות את שדיה ומלטפות אותם, ראשו נטמן בין צווארה לכתפה, אחר כך החדיר את ידיו מתחת לבתי השחי שלה ואחז בכתפיה מאחוריהם, נצמד אליה והתחכך בה כמה פעמים, לא ברור לה אם מתבצעת חדירה, אבל בעמימות הכללית המשתלטת עליה גם אם כל איברו בתוכה לא היתה מסוגלת להרגיש מאומה. גם התנוחה בה הם ניצבו אחד לעומת השני לא היתה נוחה, גם הרעש של המסור הטריד ועיצבן אותה, הוא השמיע אנחה חרישית, היא הרגישה את הבל פיו בבסיס צווארה ואת שפתיו מוצצות את בשרה, רק שלא ישאיר כתם מסגיר, הוא נצמד אליה עוד קצת, הרפה, הסתובב, הסיר את הקונדום ורכס את מכנסיו, ניגש לשולחן המסור החשמלי, הניח עליו את הקונדום והפסיק את פעולתו. היא לבשה את תחתוניה ואת חזייתה, רכסה אותה מלפנים, מסובבת אותה עד שהיא מסתדרת על חזה כהלכה, לבשה את השמלה ואז הביטה בו.

הוא כנראה ליווה אותה במבטו כשהתלבשה, הצטחק, פניו סמוקות ומזיעות, ושאל: "הכל בסדר?"

"תסגור לי בבקשה את הרוכסן בשמלה," ביקשה וניגשה אליו.

הוא רכס והיא סגרה את חגורת השמלה ואמרה: "תודה," ניגשה לשולחן שלידו היו קודם, לקחה את תיקה ואמרה: "נלך."

הוא פסע לכיוון המשרד והיא אחריו, אין בה כל תחושה, לא שביעות רצון, לא אכזבה, לא נינוחות ולא כבדות, רק סתמיות. ואותה סתמיות משונה שהשתלטה עליה גרמה לה רק לחשוב על הדברים ולא להרגיש אותם, רק לשקול אותם ברמה של כדאיות, לעשות חשבון קר של מה שקרה, בסך הכל כמעט כלום לא קרה, ואם כל פעם זה כל מה שיהיה, כלומר אם כל פעם היא תקבל ארבע מאות שקלים תמורת אותו כמעט כלום שנמשך פחות מחמש דקות, היא בהחלט מעוניינת להמשיך בכך.

הוא נכנס למשרד, היא המתינה לו בחוץ, שומעת שהוא פותח וסוגר מגירה, אחר כך כיבה את האור ויצא אליה. הם יצאו מהנגרייה. הוא נעל את שני מנעולי הרב בריח הכבדים על דלת הברזל הנעה, פתח לה את דלת הרכב, היא הודתה לו ונכנסה בעוד הוא נכנס למושב הנהג, התניע ונסע. הוא דיבר על אזור התעשייה, מי נמצא ופועל בו, כמה זמן העסק שלו קיים וכיצד התפתח, היא הקשיבה לכאורה, התרגלה כבר לקולו השקט, אבל בהיסח הדעת שמעה אותו, דעתה אינה נתונה לדבר, היא חלולה לגמרי, רוצה להגיע הביתה, להתרחץ וללכת לישון. היא כבר עכשיו יודעת שהיא רוצה להמשיך את הקשר אתו. מכל התסריטים שדמיינה לעצמה, מה שקרה הערב הוא מהנוחים שביניהם. וכך צפונה בתוך בועה של אדישות, הסכמה ועייפות שהקיפה בהם את עצמה לא שמה לב כיצד עבר הזמן והוא כבר הגיע לאצטדיון ביד אליהו, זכר בדיוק את המקום ממנו לקח אותה, רק האמירה שלו: "זהו הגענו," פרצה את הריקנות שעטפה אותה.

"אתה רוצה את מספר הטלפון שלי. זה טלפון ציבורי. אתה מבין שהביתה זה לא הכי נכון שתתקשר, רק תגיד לי את היום והשעה שתתקשר ואני אהיה שם."

"תתקשרי את," אמר, "הסידור עם טלפון ציבורי לא נוח לי."

היא הרגישה שאין בו התלהבות. הוא אפילו לא הביט לעברה. היא הציצה בשעונה. אחת עשרה ועשרים. לילה.

"אני אתקשר אליך מחר או מחרתיים," אמרה והביטה בו, "בסדר," אמר, ממשיך לא להביט לעברה, היא הושיטה לו יד ללחיצה, הוא לחץ אותה ברפיון והיא אמרה:  "להתראות." הוא לא ענה, והיא יצאה מהמכונית וצעדה לכיוון ביתה, אל ילדיה ובעלה שמעולם לא פרנס  אותם, יודעת שלא תשמע ממנו.