יצחק בן רובי וספרו "סודו של האילם"
יהודה הצבי, מתרגם הספר
במחצית השנייה של המאה ה-19, באיחור-מה בהשוואה לארצות אירופה האחרות, החלה הקהילה היהודית בסלוניקי לקלוט רעיונות של "תנועת ההשכלה". העיתונות ה"חילונית" (בלאדינו ובצרפתית) פרחה ושגשגה ב"ירושלים דבלקן" כינוייה של העיר סלוניקי בעבר; באותה עת יצאו לאור גם ספרים בנושאים כלליים, לרוב מתורגמים משפות שונות.
אירועי מלחמת העולם הראשונה ובעיקר ספיחה של סלוניקי לריבונות יוונית דרדרו את מצב הקהילה היהודית בסלוניקי, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית. בשנת 1917 פרצה דליקה גדולה בעיר, שכילתה מאות בתים בשכונות היהודיות, בתי כנסת ומוסדות תרבות.
במחצית הראשונה של שנות ה-20 התקיימו חילופי אוכלוסין בין ממשלות יוון וטורקיה, במהלכם עזבו אזרחיה היוונים האורתודוקסים של טורקיה ליוון, ורבים מהם השתקעו בסלוניקי. הרכב האוכלוסייה בעיר השתנה עד מאוד, ההשפעה היהודית פחתה בעיר ופניה לא היו כבארבע מאות השנים של חיים יהודיים תחת השלטון העות'מאני.
אולם, מכת המוות ניחתה על הקהילה היהודית בסלוניקי עם הכיבוש של העיר בידי הנאצים ב-1942. בעשרות "טרנספורטים", זה אחר זה, שולחו כל יהודי העיר ברכבות משא, אל מחנות ההשמדה בפולין. רק פחות מחמישה אחוז מבני הקהילה הצליחו לשרוד. מתי מעט חזרו לחיות בסלוניקי, היו שהיגרו ונפוצו לכל עבר בחלקי עולם שונים, ורבים אחרים העדיפו לשקם את חייהם בארץ ישראל.
השואה היא גם אסונה הגדול של תרבות הלאדינו, שאיבדה חלק נכבד מדוברי השפה, מהכותבים והיוצרים בה.
בין כל הכותבים והיוצרים בשפה היהודית-ספרדית בולט במיוחד יצחק בן רובי (1903-1976), אף הוא אוד מוצל מאש, שעבר את שנות התופת במסתור ושרד בנס. בתום המלחמה עלה ארצה והשכן בתל-אביב. רבים, בארץ ובתפוצות, עדיין זוכרים את המערכונים שכתב, רוויי הומור דק, ואשר שיחק ביחד עם אשתו דורה ואחרים, את "שמעון שמעון", הדמות הספרותית שיצר. המערכונים שודרו ב"קול ישראל" ברציפות של שמונה עשרה שנה, מאז 1948. כמה מהמערכונים הללו תרגמתי לעברית והם הועלו על הבמה בידי להקת תיאטרון חובבים.
יצחק בן-רובי היה עורכו של העיתון בלאדינו בשם "איל טיימפו", שיצאה לאור משנת 1950 עד לסגירתו בשנת 1967. מלבד חדשות הארץ וכתבות בנושאים מגוונים פורסמו ב"איל טיימפו" רומנים בהמשכים. יצחק בן-רובי ניצל את הבמה ופרסם בעיתונו חלק מהרומנים היפים שכתב. קוראי העיתון נהגו לאסוף ולשמור את דפי הרומנים הללו ואף לכרוך אותם לספר. מכל אותם רומנים, שבהם הוכיח הסופר את כישרונו ויכולת ההבעה הספרותית שלו, שבה את לבי הרומן "סודו של האילם". בספר רב העוצמה מתאר הסופר את מהלך חייו של רופא צעיר, בן למשפחה יהודית ספרדית, הנשוי באהבה רבה לצעירה קתולית. עם כיבוש פריס בידי הנאצים הוא הושלך, ביחד עם כל יהודי העיר, למחנה ההשמדה באושוויץ. במחנה זה פוגש רוברט, יליד פאריס את ליאון איררה, יליד סלוניקי, הלוא הוא היהודי האילם, אחד מגיבורי הרומן.
ספר זה מיוחד במינו, הוא הרומן הראשון שנכתב במקור בלאדינו על היהודים הספרדים בתקופת השואה. הוא כתוב בשפה עשירה ורגישה. הספר כולל תיאורים נרחבים מפרשת השואה שזעזעה את אירופה ואשר יהודי יוון היו קרבנות על מזבחה ברבבותיהם. מחד גיסא מצליח מחבר הספר להעביר לקורא את זוועות החיים-לא-חיים במחנות המוות ומאידך, את האהבה הגדולה של בני הזוג ואת הידידות המופלאה שנרקמה בין הרופא המלומד מפאריס, רוברט קאסן לבין בן העיר סלוניקי, ליאון איררה שקולו נדם כמטונימיה לקהילה שלמה. בן רובי מתאר בחרט אמת את סבלותיהם של אסירי מחנות המוות, מקום שכביכול לא ניתן לתאר בו רגשות נעלים של בני אנוש.
קראתי את הרומן המרתק, שיצא לאור בשתי מהדורות ואשר זכה לביקורות טובות בארץ ובחו"ל, בנשימה עצורה. החלטתי לתרגם את הספר ולהביא אותו בפני קהל דוברי העברית. ועדת השופטים של פרס "עגיט" לספרות השואה הבחינה אף היא בייחודיות של הספר והעניקה לי את פרס "עגיט" לשנת תשנ"א.
עד כה לא זכה הספר לראות אור.
ב"יד ושם" דנו, חזרו ודנו בו, לסירוגין במשך ארבע עשרה שנים, עד שלבסוף הוחלט כי הספר אינו מהווה עדות "אחד לאחד" מהשואה. גם הוצאות הספרים המסחריות נרתעו מלהוציא לאור ספר המתאר תקופה איומה, חסרת רחמים.
עליי לציין שהספר ראה אור בצרפת ב-1973 בתרגומו אנדרי שידל תחת הכותרת Le muet d’Auschwitz.
אני שמח שכתב העת "הכיוון מזרח" נענה לפרסם קטעים מובחרים מהתרגום.
לפניכם אחד הפרקים הראשונים של הספר "סודו של האילם".
בפרק קצר זה ניתן לראות היטב כיצד טווה הסופר את יריעת האהבה הגדולה בין גבר ואישה. בהמשך סיפור אהבתם מתגלה במוכנות למסירות ולהקרבה אין קץ, המחשה של הפסוק "עזה כמוות אהבה".
באותם רגעים בהם חשבה מישלין באהבה כה רבה אודות בעלה רוברט, נמצא זה האחרון בתא אפל בתוככי מחנה הריכוז באושוויץ. הרעב והסבל הפיזי לא נחשבו בעיניו. מחשבה אחת מילאה את כל תודעתו: מישלין!
מה מעשיה ברגע זה? שאל את עצמו. ללא ספק סובלת ודואגת היא. מול עיניו עמד עדיין המראה של חיילי ה-אס.אס שבאו אל ביתם ועצרו אותם. אה!... כמה זמן יקר איבדו בויכוחים ודיונים. צדקו אנשי ה"רזיסטאנס", שיעצו להם להיפרד: על מישלין היה ללכת אל בית הוריה, ועל רוברט היה להסתתר ולעבוד ב"מחתרת", בחשאי. בכישוריו כרופא עשוי היה להיות לתועלת מרובה.
אולם מישלין לא עצרה כוח להחליט ולהיפרד, ואילו הוא לא הסכים בשום פנים באופן שהיא תצטרף אליו לחיות אתו חיי מסתור, חיים של נרדפים. הוא הפציר בה ללכת ולגור עם הוריה בעוד שהוא התכונן להצטרף לשורות המאקי'ס (Maquis).
מישלין תפרה את הטלאי הצהוב , "מגן דוד", בדש הפנימי של מעיל בעלה, בתקווה – באשליה!- שהנאצים לא יגלו את זהותו היהודית. כך עברו הימים אחדים כשהם גרים תחת קורת גג אחת.
בסופו של דבר נתגלו והובלו אל הגיסטאפו.
לאחר עשרים וארבע שעות של מעצר, שבהן הייתה מישלין כלואה ללא אוכל, הגיע מר לארו (Laroux), ותבע את שחרורה של בתו. לאחר שהוכח כי היא קתולית, הוא הוציא אותה לחופשי מידי הגרמנים.
רק לאחר מאמצים ותחנונים ניתנה לה הרשות לראות את בעלה למשך דקה אחת בלבד, ותחת פיקוחו של קצין גיסטאפו. אה!... פרידה אכזרית, כה אכזרית!
ומאז, מרחק של עולם מלא הפריד בין שתי נשמות.
בפרק הבא, קוראי הרומן נחשפים בפעם הראשונה לתיאור קשה: הגעתם של יהודים, במקרה זה מסלוניקי, אל מחנה ההשמדה אושוויץ.
זה מול זה – האכזריות הברוטאלית של הנאצים, והרגישות האנושית של בני עמנו.
באחד הימים נקרא רוברט לעזור, זו הפעם הראשונה, בקבלת "משלוח" חדש. הממונה עליו הורה לו להימצא בשעה ארבע לפנות בוקר בכניסה הצפונית של המחנה כדי לקבל "משלוח של חומר אנושי" שמגיע מסלוניקי.
בשעה המדויקת בבוקר קר, גשום ועצוב, חזה רוברט קאסן (Cassin) באותם גברים ונשים אומללים שהמסע הארוך בקרונות משא לבהמות החליש והפחיד אותם עד כי דמו בעצמם לבהמות מבוהלות המובלות לטבח.
רוברט קאסן ידע מניסיונו הוא, כי מסע איום זה נערך בקרונות סגורים ונעולים מבחוץ על מנעול. חבית מים לכולם וחתיכת לחם – זה כל המזון שניתן. אולם, קשה מנשוא הייתה מכת הכינים והריחות הרעים שעלו מן האנשים שנאלצו לעשות את צרכיהם בתוך קרון התופת.
* * *
Schnell. Schnell! צעקו באותו בוקר בריוני ה-ס.ס. תוך שהם מצליפים בשוטיהם בחדשים שהגיעו, כדי לאלץ אותם לזרוק מידיהם כל מזוודה או תרמיל שהביאו עמם. וכולם, משותקים מאימה, צייתו להוראות ברעדה.
בפני השומרים, הופשטו גברים ונשים בקור המקפיא של הבוקר; גולחו כל חלקי גופם במכונות גילוח חשמליות, לאחר מכן העבירו אותם לחיילים אחרים שחרתו בדיו מיוחדת מספר אישי על זרוע של כל אחד מהבאים. משם הובאו בפני ד"ר קאסן, אשר בעזרת "אחים", הזריקו להם חיסון נגד מחלות מידבקות.
רוברט, רותח כולו מזעם ורצון עז להתקומם, העיף מפעם לפעם מבט לעבר קפיטן ה-ס.ס. פריץ שטראסר, שעישן בנחת ועקב בצחוק ובהנאה אחרי המחזה המחפיר. לרגלי הקפיטן עמד כלב ענק קשור בשרשרת, ונראה כמו מצפה לרמז קל של בעליו כדי לשסע את הקרבן האומלל שזה יורה לו.
בשעה שה"קאפו" שהיה ממונה על חריתת המספרים דחף לעבר השולחן, כדי ל"מספר" אותו, גבר כבן ארבעים, הרים זה האחרון את ידיו כלפי השמים והחל לצעוק כמו אחוז רוח תזזית: "שמע ישראל, אדני אלוהינו, אדני....." ובאומרו מילים אלה נפל על הארץ ללא הכרה.
רוברט רץ מיד כדי לטפל במתעלף, אולם נעצר בתקיפות על ידי הקפיטן שטראסר; ולאחר שהנחית עליו סטירה חזקה, פקד עליו:
- "אתה, למקומך! אתה נמצא כאן כדי לוודא שכולם יקבלו זריקה ושהעבודה תתנהל כסידרה....
Scnell! לך לתפקידך!"
- "תפקידו של רופא הוא לתת את הטיפול הדרוש לנזקקים". ענה רוברט בגרמנית רהוטה, שפה ששלט בה היטב.
לשמע תשובה אמיצה זו הביט בו שטראסר כשהשוט רוטט בידו והכלב שלרגליו השמיע נהמות מאיימות.
להרוג אותו, או לשים אותו ללעג? חשב הקצין הפרא של ה-ס.ס.; לאחר הרהור קל הוא החל לצחוק ואמר לו: "אראה לך כיצד גם לנו יש שיטות רפואיות משלנו". ובאומרו זאת, סימן בידו לאחד הבריונים. זה הלך וחזר כעבור זמן מה כשהוא נושא דלי מים. בתנועה חזקה הערה את המים על פניו של המתעלף המסכן. הקור החד של מי קרח אלה, עורר אותו. הוא קם בפתאומיות והחל לרוץ לעבר שער היציאה של המחנה.
קצין ס.ס. אחד שלף את אקדחו, אבל קפיטן שטראסר החזיק בידו, צחק ואמר:
- "חכה, חכה. תן לו להתרחק עוד קצת." אז, שיחרר את הכלב מריתמתו, וצעק:
- "קדימה, דיק!..."
בנהמה צרודה ומפחידה זינק הכלב לתפוס את האיש המבוהל שרץ בכל כוחותיו. כעבור רגע, השיג אותו, ניתר לעבר גרונו, והפיל אותו. וכששיניו החדות נעוצות בזרועו גרר אותו על הארץ. שומרי המחנה עמדו וצחקו. פריץ שטראסר פנה בתנועה חדה ונתקל במבטו הזועם של רוברט קאסן.
- "גם תורך יגיע" אמר לו כשהוא מצליף בו בשוטו.
רוברט נזהר מלענות לו וכשהמזרק בידו, המשיך בעבודתו.
הקטעים המרתקים ביותר בספר, מספרים לנו על פעילויות שונות של ה"רזיסטאנס", על מעורבותה של מישלין ומשפחת לארו כולה בסיוע למחתרת הצרפתית, שפעלה נגד הכובש הנאצי.
הקורא גם עוקב בחרדה מסוימת לגורלה של מישלין, כשהיא עצורה בידי הגיסטאפו, ונחקרת שם ביד קשה.
אולם, איך ניתן לתאר את החיים-לא-חיים בפלנטה אחרת, בגיא הצלמוות של אושוויץ?
את מראות הזוועה שחווים מדי יום האסירים היהודים, ה"זונדר-קומאנדו", העובדים במשרפות?
את המרד המתבקש של יהודים מפולין יחד עם יהודים מסלוניקי, מרד שדוכא במהירות ובמחיר דמים כבד?
הסופר יצחק בן רובי, שעבר את כל זאת על בשרו, מעביר בנו צמרמורת בתיאורים הריאליסטים שלו.
בתוך כל אלה, החיים הקשים, ועבודת הפרך, במרפאתו של ד"ר קאסן נראים יחסית כעין בועה קטנה של שפיות הדעת ושל אנושיות. כאן, במרפאה, צומחת גם ידידות בין הרופא מפריז, לבין עוזרו, לאון אררה, היהודי מסלוניקי. רגשי האמון בין השניים גם יניעו בהמשך את האילם לפתוח את לבו באופן ספונטני ולספר לרוברט את סודו.
להלן קטע מתוך הספר המתאר יום אחד, "רגיל" ושגרתי, במרפאה.
כל האסירים במחנה הריכוז הארור נידונו לעבודה מתמשכת, עד לכלות הכוחות ממש. החיילים והשומרים נעשו מפעם לפעם אכזריים יותר ויותר; מיום ליום, נחלש ד"ר קאסן, שעבד 14 שעות ביממה. זו פעם שנייה שאיבד את הכרתו לפתע. כשהתאושש מעלפונו, מצא גם הפעם לצידו את עוזרו המסור, את לאון אררה, האילם המסכן, גוחן מעליו בעיניים מלאות דמע.
- "לעבודה, ידידי הטוב." התעורר רוברט בחיוך, שהאיר על פניו החיוורים; "לעבודה, כי בו ביום שלא נוכל לבצע את ההוראות של העריצים שלנו, אנחנו נשלם בחיינו".
*
* *
בשעה 7 בערב עמד ד"ר קאסן לסיים את עבודתו המעייפת. הוא התכוון כבר לצאת מן המרפאה ביחד עם עוזרו, אולם באותו רגע נכנסו שני אסירים, ובעקבותיהם שומר אחד, והניחו על הרצפה שתי חבילות גדולות של פיסות אריג לבן וסדינים קרועים, מכובסים ומחוטאים. השומר הסביר לרוברט, שיש לגזור מן הבדים הללו רצועות שישמשו לתחבושות, כבר לעבודת יום המחר.
- " בתוך החבילות תמצאו 4 זוגות מספריים. פנו לאחד ה"קאפו" והוא יספק לכם שני אנשים שיעשו את העבודה".
לאחר שכולם עזבו, אמר ד"ר קאסן לאררה:
- "איך אוכל לבקש מ"קאפו" שייתן לי שני אנשים שיישארו כאן עד חצות הלילה, לגזור סדינים לתחבושות? האם אומללים אלה אינם עייפים דיים מעבודת הפרך שלהם בקור העז ותחת מגלביהם של האס.אס.? לא, אני אעדיף לעשות בעצמי עבודה זאת".
- "נישאר כאן במרפאה ונעשה זאת ביחד" כתב במהירות לאון אררה והראה את הפתק הכתוב לרוברט.
רוברט הניע ראשו בחיוב להצעה.
*
* *
השעה 11 בלילה. שני הידידים רכונים ועוסקים בעבודה שהטילו על עצמם מרצונם הטוב, כדי לא להכביד עוד יותר על חייהם הקשים של חבריהם האסירים. ד"ר קאסן העיף מפעם לפעם מבט מלא רחמים לעבר ידידו מסלוניקי.
- "הוא שומע היטב" חושב רוברט "וישנם כל הסיכויים שאיזו התרגשות חזקה, איזו שמחה גדולה, למשל, תחזיר אליו את כוח הדיבור".
באותו רגע ממש, כתב האילם על גבי פתק: "לו יכולתי לדבר, הייתי מספר לך דברים רבים מקורות חיי, ועל סלוניקי היפה עיר הולדתי".
- "אולי יבוא יום ונבקר בה ביחד" השיב קאסן.
לאון אררה הביט למרום, כמו תפילה מכל הלב להתגשמות מילותיו של הדוקטור.
רוברט, בעוד הוא גוזר את הסדינים לרצועות ומכין אותן עבור האילם המגלגל אותן לגלילים, חשב אלו זיכרונות מעורר בו השם "סלוניקי". הוא נזכר בסיפוריו של אביו, אשר בשנים 1914/18 שירת בארמדה המזרחית תחת פיקודו של גנרל סאראיל.
סלוניקי, היה אביו אומר, בנויה על יסודות אמפיתיאטרון. בקיץ הים שקט בדרך כלל כמו מימיו של אגם. השמש או הירח נשקפים בים הרוגע כמו מגש של כסף ממורט. בערב, כאשר השמש שוקעת מעבר לשרשרת הרי האולימפוס, היא מאדימה בקרניה האחרונות את מרחב הסלעים והמים. בשעה זו מתמלאת נפשו של הצופה במחזה בהרגשת הוד ורוח שירה. האולימפוס הוא ההר אשר, לפי המיתולוגיה היוונית, עליו שכנו אלי יוון הקדומים.
רוברט עצם את עיניו, מנסה לזכור טוב יותר את הבעת פניו של אביו בעת שנהג לספר על סלוניקי, שבה ביקר, העיר אפופה קסמי המזרח. עצבות גדולה מילאה את לבו: הוא לא הצליח לגרש תחושה כבדה זו, ששוב לא יראה את הוריו בחיים.
מולו – ליאון אררה, עייף לאחר 16 שעות עבודה, הרגיש את ראשו הולך וכבד יותר ויותר על כתפיו. "עוד מעט" חשב הוא "כבר חצות, ועדיין לא סיימנו את העבודה שלפנינו".
בהמשך שוזר יצחק בן רובי השתלשלות אירועים מרתקים ועוצרי נשימה, בטרם סיום מלחמת העולם השנייה ואחריה. הפרק שלהלן (אחד האחרונים בספר) מתאר שעות של המתנה וציפייה דרוכה. גם אנו, כקוראים, מוכנים נפשית לאחד השיאים של הספר, לתיאור המפגש המחודש בין שני אוהבים, מישלין ורוברט, לאחר שנים של ייסורים ואימת מוות:
יומיים. ארבעים ושמונה שעות מאז נמצא בפאריס וממתין למישלין. אין לרוברט שום רצון לצאת לרחוב או לראות כל דבר שהוא בחוץ. הוא שוהה בחדרו כל הזמן, כמו מרותק מול תמונתה של מישלין וקורא, חוזר וקורא, את המברק שזו שלחה לו מסלוניקי, ובו מילה בודדת אחת: !ROBERT
והוא יודע מה פירושה: בבית זה, שבשדרות פוש (Foch) 15, הוא יחווה את האושר הגדול ביותר בחייו.
בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון בדלת הכניסה, אין הוא מצליח להימנע מלנתר ממקומו: ייתכן שזהו שוב מברק ממישלין המודיע על היום שבו תגיע.
גם המברקים מתעכבים ומגיעים באיחור של כמה ימים. אם הפליגה מישלין באוניה, הרי שתגיע למרסיי כעבור עשרה ימים. ואמנם עליה לנסוע באוניה היות והתעופה האזרחית עדיין לא חידשה את הקו עם יוון. הוא שכב במיטה בבגדיו וניסה שלא לחשוב, ולתת מנוחה למוחו העייף. אולם רוחו הנסערת כמו סירבה לקבל את רגעי המנוחה הללו, הנחוצים כל כך. לפתע היה יוצא נחפז מחוץ לחדר מתוך דחף או הרגשה שמצלצלים בדלת; שוב היה נדמה לו ששמע קול שקרא בשמו. שוב ושוב חזר לחדרו ברגש של ייאוש, והבטיח לעצמו לשלוט ברוחו.
ושוב נשמעה צעקה; קול קורא יוצא מתוך גרון חנוק מהתרגשות ושמחה.... קולה של אישה שהוא מכיר! הפעם לבטח אין זו אשליית הדמיון. הפעם הוא בטוח שמישלין קוראת לו. זה קולה, ללא שום צל של ספק, קולה האהוב...
פתח את הדלת והחל לרדת במדרגות, ארבע- ארבע מדרגות, כשהוא צועק מבלי להפסיק:
- "מישלין!..... מישלין!.....!
- "רוברט!....רוברט!....
והנה הם פנים אל פנים. זמנם קצר אף מלהביט זה בזו. נפלו זו בזרועותיו של זה בכל התשוקה שבליבותיהם, בכל הלהט שבגופם, שפרצו אל מעבר למרחב, אל מעבר לזמן.
התנשקו, התחבקו ושוב התנשקו, ומעיניהם זולגות דמעות רבות, דמעות הסבל שעבר עליהם, ואשר תוך רגע מסוים הפכו לדמעות של שמחה. לחוצים וחבוקים זה מול זו, מבלי להוציא הגה מפיהם, החלו לעלות במדרגות. לאט, לאט.
הם עולים!
מי יוכל לאמוד את עומק התהום של הניוון האנושי שבתוכה הם סבלו כל כך?
הם עלו במדרגות, שוכחים את עברם העצוב, מבלי לתת מקום למחשבה ברגע זה של איחודם מחדש, אם יהיה להם שוב האומץ להתחיל את חייהם מבראשית.
דף אחר דף, הרומן "סודו של האילם" עשה עליי רושם עז ומרגש. לכאורה, זהו ספר על היהודים בשואה ועם זאת, בשל התוכן האנושי המרתק, התיאורים המעולים והשפה העשירה בלאדינו, זהו ספר אוניברסאלי במלוא מובן המילה.
הספר מסתיים כאשר גיבורי העלילה שורדים את תלאות המלחמה ומנסים לשקם את חייהם.
אבל זה אינו הפי-הנד ("סוף מאושר") בנוסח הוליווד. הסופר, יצחק בן-רובי, חש עד כאב על בשרו את ההרגשה הקשה שנותרה בנפשם של אלה ששרדו את התופת, וידע לבטא זאת היטב. גם אני, ישבתי והרהרתי במיליוני היהודים שנספו בשואה ובמאות האלפים ששרדו אותה.
זכורני, כי לאחר קריאה ראשונה של "סודו של האילם" נטלתי מבלי משים את ספר התנ"ך המונח על שולחני, ופתחתי בספר איוב. פסחתי על רב-השיח הנשגב והמלא-הוד בין איוב ורעיו, וקול אלוהים מן הסערה. קראתי, כפי שקראתי אי-אז בילדותי, רק את הפרק הראשון והאחרון; ושוב תהיתי: האם זהו כל הפיצוי לאיוב, איש תם וישר, על אבדן שבעת ילדיו, על כאב השכול שלו, גם אם נולדו לו "בפרק האחרון" שבעה ילדים, גם אם הושבו לו עושרו וכבודו, ואפילו כפל כפליים?
תהיתי, שאלתי, וזעקתי לשמיים!
