ילדה מבית טוב - לבמת הדיון שהעלתה מירם מעטו

כן מרים יקרה , אחות תאומה לי

גדלתי בית פולני עם חינוך פולני,

את אינך יודעת יקרה אם לצחוק או לבכות, אני עדיין בוכה. ישנם דברים שעדיין כואבים כמו הסימנים הכחולים על הישבן...

אגב את השעון קיבלתי בגיל עשר, אמא אמרה שרק לבת מצוה מקבלים שעון. שנתיים ענדה אותו, הוא היה בשבילי כמו נרות חנוכה, לראותו בלבד. לבת המצווה קיבלתי אותו קצת שרוט, אבל אמא שלי אמרה שזה לא נורא.

לילה טוב מרים יקרה ושבוע טוב.

יותר מכל צרב לי החיבוק הנעדר. מעולם לא נכנסה האמא הזו לאהבותיה של הילדה המתוקה. אופניים, שעון, עט. להבין שיש בה ניצוץ של כתיבה. אטימות נוראה וצורבת, שלא לדבר על מכות החגורה. שורשים שכאלה כדאי לעקור.

גליה יקרה שלי, וואו המון תודה על החיבוקים והנשיקות. את חצי פולניה, אני גדלתי עם אמא פולנייה - שכל מה שאומרים על פולנייה זה עליה. ניסיתי להסתתר מאחרי כתיבה בגוף שלישי אבל זה לא צלח בידי, זו אני. תודה יקרה על השיתוף, על הניסיון להראות לי שאני לא לבד במערכה. אני תמיד הייתי צריכה להתאים למשבצת שיצרו עבורי, כי אחרת מה יגידו. ה"מה יגידו" ליווה אותי עד לשנים האחרונות, היום אמא שלי כבר לא כל כך מחוברת למציאות. אני כנראה עדיין נושאת אתי את הסימנים הכחולים של החגורה, כי אחרת אני לא יודעת איך יצא לי השיר הזה.

אוהבת אותך גליה יקרה שלי ושוב תודה על החיבוקים, הם נפלאים ושולחת לך גם משלי, כי אני למרות שגדלתי בלי, אוהבת מאד מאד לחבק.

שלך נורית

תודה יום טוב ידידי, אינני יודעת אם עדיין יש כאלה אמהות, אבל אני גדלתי עם אחת כזו.

יקי יקר שלי, גם אמא פולנייה מגדלת כך בת, שרוצה שתהיה בדמותה ותתאים למסגרת שהחליטה שלתוכה בת צריכה להתאים. אספר לך בהזדמנות.

ולשאלתך - את אחי לא גידלו כך. הוא היה משהו שצריך לטפח. ואחי היה בורח מהבית הפולני אלי.

תודה על הדמעות חבר יקר ואהוב שלי מחבקת אותך.

חגורה הייתה פעם כנראה צורת חינוך מיוחדת

אבל אין סליחה לחיבוקים שלא היו.

תודה אחי היקר על דבריך.

תודה אילה, אבל כך היה פעם, זה לא ממש מדוייק, גם פעם היו בתים חמים ואוהבים. גם היום יש בתים שמכים. רק פעם לא היו מדברים על כך ועל חינוך נכון.

כמה כאב

כמה ייסורים

ילדה מבית "טוב"

לאמלל ילדות ונעורים

גם כאשר הכוונות היו טובות-

חטאו לנפש הרכה

תודה ויקי יקרה על ההבנה, על המילים הטובות.

על הכאב הפיזי הייתי מתגברת עם השנים אבל הצלקות מהפגיעה הנפשית לא מגלידות. כשבעלי אמר לי, אחרי שקרא את השיר, כי אין לי סימנים כחולים על הישבן. אמרתי לו שאולי על הישבן כבר אין אבל בלב הם עדיין חקוקים.

תודה עליזה יקרה, חגורה הייתה פעם צורת ענישה

על המכות האלו קל להתגבר, המכות הנפשיות הן הכואבות באמת והן אלו שמשאירות צלקות בלב לתמיד.

לילה טוב יקירתי, מחבקת אותך.

זה אכן אאוץ', זה כואב וזה כאב שלא עובר עם השנים.

תודה אורנה יקרה.

זיגי יקר, את השיר החינוכי הזה הייתי רוצה לא לכתוב

אבל לצערי הצלקות עדיין כואבות. לא כל כך אלו מהמכות של החגורה, אלא אלו שפגעו בנפש פנימה.

יישר כוח על כתיבה נהדרת

עם תוכן מעניין  על  תקופת ילדות וזיכרונות.

כתיבה  מבורכת  ואיכותית.

 המשך יום נעים ומבורך.